האסקפיזם הפוסט- מודרני

אני חונכת ילדה בכיתה ב', ואתמול שאלתי אותה אם היא יודעת מה הייתה השואה. היא ענתה לי שלא. בהתחלה הייתי מזועזעת, אבל אחר כך התברר לי שהיא יודעת במעורפל, ושזו הייתה פשוט אחת מהתשובות המוזרות שלה (אני לא מתיימרת להבין כיצד מוחם של בני שמונה עובד). אז דיברתי איתה קצת על השואה, על מי היה היטלר ומה הוא ניסה לעשות, על העובדה ששישה מליון יהודים נרצחו בשואה. אני לא חושבת שהיא הייתה קשובה להכול, אבל דבר אחד מאוד הדאיג אותה. האם יש אנשים רעים כאלה גם היום? אמרתי לה שכן, אבל הם מיעוט, ולנו יש עכשיו מדינה משלנו, עם צבא משלנו, ואנחנו יכולים להגן על עצמו מפני שואה כזו.

וזו, בעצם, הסיבה הכי חשובה לזכור את השואה, לא? מעבר לזיכרון של כל אותם אנשים שנרצחו, מעבר לעובדה שזהו חלק גדול ונורא בהיסטוריה שלנו. אתה השואה צריך לזכור, בין אם אתה יהודי ובין אם לא, כדי שדבר כזה לא יוכל לקרות שוב. אבל בעצם, אם נסתכל על דרפור, הרי שמכחישי השואה למיניהם כבר השיגו את מטרתם, הדבר חזר על עצמו.

הדרך היחידה בה יוכל רצח עם לקרות היא כאשר העולם שותק ולא מגיב, העולם המערבי ההומני והמתייפיף לא ישתוק כל כך בקלות אם יהיה ער לסימנים המקדימים של רצח עם או כל מעשה לא הומני-בעליל אחר. אבל כשכל כך נוח לטעון שהשואה לא התרחשה לעולם, וכשכל כך הרבה אנשים ברחבי העולם לא מודעים- וזה אפילו לא מבחירה, הם פשוט לא נחשפו למידע- לסדר הגודל של השואה ולמה שקרה באותה תקופה, כולנו נמצאים בסכנה תמידית. סכנה מפני כל דיקטטור משוגע שירצה להשתלט, והעולם ינהג בו בסלחנות כדי לא להכעיס אותו, כמו עם היטלר, עד שהוא יביא הרס והרג נוספים (מישהו אמר עיראן?).

-

כתוב בעיפרון בקרון החתום - דן פגיס

כאן במשלוח הזה

אני חוה עם הבל בני

אם תראו את בני הגדול קין בן אדם

תגידו לו שאני

-

הבעיה היא, שאנחנו צריכים לנסות לחשוב איך למנוע ממקרים כאלה לקרות שוב. זה צריך להיות, לדעתי, אחד המרכיבים הגדולים ביותר במסע לפולין ובלימוד השואה בבתי הספר. אני יצאתי לפולין השנה. לא אומר שהיה רע, ולא אומר שהתאכזבתי קשות. נהניתי. למדתי הרבה וזו הייתה אחת החוויות החזקות בחיי. חוויה שלא הייתי משנה ולא הייתי מוותרת עליה. אבל זה לא מספיק. 

כאשר אנחנו יוצאים, תלמידי כיתה יב, ממסע בן שמונה ימים לפולין, אחרי כמעט שנה של פעילויות הכנה, וחצי מהשכבה שלי יכולה להגיד עדיין שצריך להרוג את כל הערבים, אז משהו לא בסדר במסע הזה. ובמערכת החינוך, אבל זה כבר נושא אחר לגמרי. 

שמעתי הבוקר, בתוכנית הבוקר של ערוץ עשר, תלמידה שהגיעה לדבר נגד המסע לפולין. בהתחלה שמחתי, מישהו סוף-סוף הולך להגיד את הדברים האלה שצריכים להאמר. אבל מהר מאוד התאכזבתי. היא לא הייתה יותר מנערה נוספת שנסעה לפולין בציפייה לבכות ולראות מוות, והתאכזבה כי מחנה טרבלינקה כבר לא עומד. היא התלוננה שבמסעות לפולין אנחנו לא רק תורמים כסף לפולנים, אנחנו גם פורקים אותם מהעול של מה שהם עשו בזמן השואה, סולחים להם.

ואני אומרת, עד כמה טיפשה אפשר להיות? דבר ראשון, הפולנים של היום אינם הפולנים שהיו בזמן השואה. כמו שאני לא מרגישה שאני צריכה לסלוח לאף גרמני בן גילי או בגיל הוריי (אלא אם כן יש לו דגל עם צלב קרס בביתו. אבל במקרה זה אני אעדיף לברוח), אני לא מרגישה שאף פולני לא אחראי כיום על מה שהוריו וסביו עשו או לא עשו בזמן השואה. שנית, אומנם היו הרבה פולנים אנטישמיים שהתאכזרו ליהודים, אבל בואו נזכור שהם לא הביאו את השואה ליהודים, הם לא יזמו אותה. למעשה, אם השלטון הנאצי היה מצליח, הם היו הבאים בתור למות, העמים הסלביים. הפולנים סבלו גם כן, הם היו קורבנות של המלחמה, גם אם חלקם היו חלאות אדם.

לדעתי המסע לפולין צריך להשתנות (והמסע בבית הספר שלי נחשב לאחד האיכותיים- אנחנו לא מסתובבים בקניונים של פולין ומידי פעם הולכים למחנה השמדה), אבל אסור שהוא יתבטל. המסע הזה חשוב כל כך, חשוב שרגל אדם תדרוך באותם המקומות מתוך רצון לזכור, להנציח. כי אחרת, איזו עוד סיבה יש לפולין לשמר את אושוויץ, בירקנאו ומיידנק? אם המשלחות הישראליות לא יגיעו לשם, אז מספר המבקרים במקומות האלה יתמעט באופן משמעותי.

השינוי הראשון במסע לפולין צריך להיות בהבנה של התלמידים, שבפולין לא יהיו גופות ודם, ושלא כל המחנות עומדים במקום, ושכשתעברו ליד גטו וורשה, מה שתראו יהיה בניינים יפים ומודרניים מאוד, ולא את הבניינים של הגטו, שהופצצו עוד בזמן המלחמה. הציפייה הזו לבכות ולזכות בהבנה פתאומית של מה שקרה בזמן השואה כל כך לא נכונה ולא אמיתית, אל תנסו לבכות, תנסו להבין ולהרגיש. האווירה במסע היא ברוב הזמן מאוד כייפית וקלילה, אבל זה לא מוריד ממשמעותו, להפך, זה בדיוק מה שבאנו לעשות שם מבחינתי, להראות אולי, לאנשים שמתו במקום, שאנחנו חיים ושמחים, ושיש לנו מדינה.