האסקפיזם הפוסט- מודרני

אני לא מבינה את זה. את כל האנשים האלה שכל כך אכפת להם מה קורה לילדים באפריקה ולזונות בסין, אבל השכן שלהם יכול לאבד את הבית בגלל המשכנתא וזה לא יזיז להם. אני לא אומרת שרעב ואי צדק במדינות העולם השלישי לא מפריעים לי, כן, הנושאים האלה נוטים להפריע לאנשים עם מוסר. אבל תפעילו קצת שכל, אתם לא צריכים להסתכל כל כך רחוק כדי למצוא רעב ואי צדק, זה קיים גם כאן.

אז נכון, אנחנו מדינה דמוקרטית ומתוקנת שדואגת כביכול לאזרחיה, ולכן לא אמורים להיות במדינת ישראל מקרים חריפים מאוד של סבל שאינו מטופל. אבל, וזה אבל גדול, מה קורה כאן באמת? מה שקורה כאן באמת זה שאנחנו להוטים כל כך לחקות את ארצות הברית המהוללת (ועל מנת שלא לשאת את שם אלוהים לשוא- נקרא לה ארה"ב) שאנחנו מעתיקים מהם את הכלכלה הליברית (והטיפשית מאוד, אם תרשו לי) שלהם.

שיעור קטן באזרחות (ותסלחו לי על אי דיוקים), כלכלה ליברלית אומרת בעצם שלממשלה אין צורך להתערב בכלכלת המדינה, כי כשיניחו לאנשים לנהל את עצמם, הרצון שלהם להתקדם יוביל אותם. הרעיון הוא בעצם שכלכלה מסוג זה תתן לכל אחד אפשרויות שוות לקידום בחייו. נו, הפרטה.

אז חזרה לעניין, הכלכלה בישראל הופכת אט-אט לליברלית, ככה, בלי שנשים לב. ורבים מאיתנו חיים עדיין באשליה שהמדינה היקרה שלנו תעזור לנו אם נגיע לטיפת כספנו האחרונה. העניין הוא שלא. אולי בגלל זה קשה לכל יפי הנפש לנסות ולהביט קרוב לבית, ולא רק בילדים באפריקה.

ואולי זה בכלל כי מאוד פשוט לשבת בנוחות בבית היפה והנחמד, בגינה מטופחת בשכונה עשירה, ולהגיד כמה מסכנים הילדים באפריקה (כי זה מה שמדונה אומרת, אחרי הכול), ולהרגיש טוב עם עצמנו, כי הנה, אכפת לנו ואנחנו מאוד הומניסטיים. ומצד שני זה הרבה יותר קשה לראות שאת אותן צרות יש גם ליד הבית שלנו, ולהרגיש הרבה פחות בנוח, כי זה קרוב אליי ובכל זאת אני לא עושה כלום.

אז לכל יפי הנפש היקרים, אנא, נסו לעזוב את מה שקורה בארה"ב ובשאר מדינות העולם, ותתרכזו לרגע בעובדה שגם אצלנו המצב הוא איך לומר... חרא.