האסקפיזם הפוסט- מודרני

"כל עוד בלבב תקוותנו

להיות עם חופשי בארצנו"

ובינתיים, חיילים נהרגים, תושבים נרצחים. אבל אנחנו עדיין מקווים. כי עצמאותנו לא העניקה לנו חופש. אין לנו חופש מן המלחמה, משפיכת הדמים. ארץ ישראל נמצאת במצב תמידי של מלחמה, אין בארץ הזו רגע אחד של שקט.

ובכל זאת אנחנו כאן, ומקווים, ולמה בעצם? למה לא אוגנדה? למה לא ללכת למקום שקט יותר, מקום בו לא נהיה מוקפים באויבים, מקום בו לא נאלץ להילחם על אדמתנו?

כי זו הארץ שלנו. וזה למה. זה כל כך פשוט. אני נולדתי בארץ זו ומעולם לא חייתי במקום אחר. גם אם לא היו מאחורי אמונה דתית וציונות, היו לי הזכות והחובה לחיות כאן, ולהגן על המקום. כי זו הארץ שלי, כי כאן אני חייה, ורק כאן, למרות כל המלחמות, אני מרגישה בטוחה.

יש שיתווכחו על זכותנו להיות כאן, להיכנס לארץ שהייתה כבר מיושבת על ידי הערבים. ואולי לא הייתה לנו הזכות, לא בעייני העולם. אבל עכשיו אנחנו כאן, בארץ הזו שאהבנו ופיתחנו, ואני לא מוכנה לוותר עליה.

אבל האם אי פעם נהיה חופשיים בארצנו?