נמאס לי להרגיש כל כך אובדנית. כואב לי בחזה, בבטן העליונה.

אני חולה הרבה.

אולי כי כבר למערכת החיסונית שלי אפילו אין כוח.

נמאס לי להסתובב עם התחושה הזו כבר כמעט שנה ולהגיד וגם כולם אומרים לך – יהיה טוב.

לא ראיתי טוב ואני גם לא רואה, אין לי למה לצפות. גם לא מאמינה שיהיה.

נמאס שלי ולך ובעצם לכולם נמאס לראות אותי עצובה. נמאס לי לזייף חיוך ולדעת שהוא יודע שהוא מזויף. נמאסה עלי הביקורת על התחושות שלי ואיך שאני לוקחת את הדברים.

כאילו מישהו יכול להחליט לך על איך להרגיש.

זה רק עושה לי רע.

ואז הם כועסים עלי שהם צריכים לכעוס על עצמם שאני מרגישה רק יותר רע. כשבעצם בגלל שאני לא יודעת לקבל ביקורת ועצה אני מרגישה רע, זה לא באשמתם.

נמאס לי שכולם ובעיקר החברים מוכיחים לי שנתתי להם כל כך הרבה והם לא יודעים לתת חזרה. כי זה רק עוד משהו לרשימה, להבין ולהרגיש נבגדת. לא להאמין כבר. לא באנשים, אף אחד.. לא בי. וגם פשוט לא להאמין. במלוא המובן.

נמאס לי שבגלל שהם לא יודעים מה לעשות איתי הם מבטיחים... ואפילו אם לא ממש, הטון שלהם כל כך מלא כוונה שזה כאילו כן ושניהם אף פעם לא מתקיימים.

נמאס לי לעבור סופי שבוע אחרי שבוע שלפחות בו אין לי כוח לחשוב על כך מה שעבר עלי. כי בסופי השבוע אני משתגעת מבדידות, ובבדידות רק חושבים ובעיקר רע. ואם מישהו טורח לפגוש אותי זה בערב שבת ואז אני מתוסכלת רק יותר.

אבא שלי כועס עלי שאני כל היום על המחשב, אני כועסת על עצמי שאין לי דבר אחר לעשות וזה רק מוסיף להכל ו...

לאף אחד לא נעים להסתובב עם מי שלא ראה אדם כבר יומיים אחרי שהוא רואה יותר מידי מהם ועדיין מרגיש לבד.

נמאס לי להבין כל פעם מחדש שאני לבד, ואז להעמיק במחשבה למרות שאני מנסה שלא ולהבין שזה רק נעשה גרוע, שלאט לאט אני מאבדת את מה שמחזיק אותי בחיים – המחשבה שמי שאני קוראת להם חברים (זו רשימה מצטמצמת, עוד סיבה שנמאס) צריכים אותי.

אבל בשביל מה הם צריכים אותי?

להרגיש רע?

להיות כבר חסרי כוח מהדיכאון הבלתי נגמר הזה?

לקרוא איזה סיפור? אפילו הציור והשירה אבדו לי.

אני מקנאה בדמות המרכזית שלי.

ואז אני נזכרת באחי, שואלת למה לעזאזל הוא לא לקח אותי איתו, למה הוא מת. היה עדיף להורים שהוא היה חי ואני לא. הוא בוודאי נהנה או אולי היה נהנה יותר מימני מהחיים.

ואז אני מרגישה רע להאשים אדם מת אז אני עוברת אלי ושואלת את עצמי בשביל מה שרדתי כל כך הרבה, בשביל מה בעצם שרדתי מההתחלה.

הנס רפואי או עצמי כבר מצטער, רוצה לקחת הכל חזרה.

אף אחד לא יכול להאשים אותי על הדיכאון הזה. בחצי שנה הספקתי לאבד עוד מישהו, להגיד שלום לאמא ל-3 וחצי חודשים שזה טוב ורע, לחטוף את כל התסכול מאבא, לחנוק כל תסכול מחורבן מהצבא, להיות חולה ולא לקבל מענה, אולי לשבור איזה עצם, להידרס ולהתמודד עם הכל לבד, להיות מאוימת לעלייה למשפט בגלל אותה פגיעת מכונית, לרצות לעבור תפקיד ואז להבין שאין לי למה ולאן... להכנס חזק ל"חיים האמיתיים". להמשיך לשמוע את אבא אומר "לא יצא ממך כלום, לא תשרדי ככה את החיים, הגישה שלך להכל מחורבנת, תתמודדי כבר, תרדי מימני, תעזבי אותי."

ואני רוצה כל כך כל כך להגיד לו – אני רוצה לעזוב! רוצה!

מצטערת שבכל הפעמים שהלכתי עם סחרחורות קשות ליד או על כביש לא נפלתי, מצטערת שנזהרתי, מצטערת שהחום לא הרקיע שחקים, מצטערת שדאגתי שבגלל שאני במצב כזה במחשבה המסכנה הבאה אני עושה משהו קיצוני, מצטערת שלא הלכתי לטיול ונפלתי מאיזה צוק, מצטערת שאני לא מלאת ראווה והולכת לקפוץ מאיזה מקום כמו העזריאלי. מצטערת שלא הכיש אותי נחש או כל דבר אחר, אולי כלב עם כלבת. מצטערת שחזרתי לאכול למרות שאני לא רעבה כבר הרבה זמן, מצטערת שאני נותנת לתקוות קטנות לגרום לי להמשיך ואז רק מתאכזבת גם מהם.

מצטערת שלא נדרסתי למוות אז, טוב... אולי בעצם לא כי הבן אדם היה מפוחד מספיק.

אני רוצה להפסיק לדבר, רוצה לגרום לכל העולם להבין שאני לא בסדר אבל שלא ישמעו מימני דבר ואז לא יוכלו להאשים אותי במה שהם בטוחים בו. בדיכאון שלי. ואז זה חוזר אלי ואוכל אותי עוד יותר.

וכן, אני מוצאת את עצמי מסתובבת בכל מיני מקומות במחשבות כאלה ורק קוראת לסחרחורות להפיל אותי מאיזה מקום, אז פוחדת שזה יכאב אבל ברגע אחרי כבר לא איכפת לי. כי איפה שאני גרה לא ישמעו ואני אדמם-

ואולי יכיש אותי נחש. יותר מהיר. פעם הייתי נתקלת בהם הרבה, איפה הם עכשיו?

ונגמרים לי הרעיונות מהר כי אני פוחדת, פוחדת שבסוף אכנס לרף הזה שכבר לא ייתן לי לעזוב ואז אני באמת אבודה.

כל זה עובר בכמה שניות.

ומסקנה אחת: נמאס לחיות, רוצה למות.

נמאס לי לחפש איך לחיות ולרצות למות. נמאס לי לחיות.

נמאס לי שאני מבינה שאני רוצה למות ולא יכולה לעשות עם זה כלום, לא עומדת לעשות עם זה כלום.