|
| 4/2010
עוד מעט עשר שנים בלעדייך
עוד מעט עשר שנים בלעדייך ועוד מעט אני כבר בגיל שלך.
ואתה נשארת בן עשרים... והמוות רדף אותך ואני עדיין מרגישה את התסכול מזה שניצלת לי כמה ימים לפני ובכל זאת המוות לא וויתר ובגלל החלטה מטופשת אתה כבר לא כאן.
יום הזיכרון בשבילי הוא אפשרות להזכר בך יותר. כי אתה כל הזמן במחשבות שלי, גם כשהידיד החייל הראשון נהרג.
אתמול זו הייתה הפעם הראשונה שלא הייתי בבית בצפירה של הערב, וו הייתה הפעם הראשונה שהייתי עם מדים וכאילו כדי לצחוק עלי בתחנה היו כל כך הרבה חיילים מהפלוגה שבה אתה היית.
ואז אחותנו מתקשרת אלי ושואלת איך הייתה לי הצפירה ועניתי שבסדר. כי היה בסדר. והיא בוכה.
ואני לא יודעת אם אני לא בוכה כי אני יותר חזקה, כי היא יותר חלשה, כי אני יותר מדחיקה או אדישה, אולי כי עברתי יותר מידי או לא מספיק לעומתה.
וזה מציק לי. כי אני לא יודעת מה נכון ולא יודעת מה אני אמורה לעשות.
אני מתגעגעת אלייך אפילו שלא ממש הכרתי אותך. היה לי אותך כאח גדול עשר שנים וכמעט עשר שנים כדי להשלים את מה שלא הכרתי.
ההפרש גילאים בינינו היה גדול מידי ובכל זאת הייתי פרחחית ופרינצ'יפסה וזו שהעריצה אותך וברגע שנתת לה להכנס לחדר שלך היא הרגישה באמת כמו נסיכה. כי היא שומעת אותך מנגן בגיטרה ורואה אותך משחק בהירוס.
אני עוד מעט הולכת לבית הקברות, חברים שלך מהפלוגה יגיעו ובוודאי ירגישו זקנים כי האפרוח הקטן כבר חייל, כי הפרינצ'יפסה עוד מעט בגיל שלהם כשאתה נהרגת.
ועוד מעט אני אגיע לסונטת החפירות הקיבוציות של אילנה וסידס ושאולי וכל האהובים. אבל זו הזדמנות להפרד שוב.
להפרד בגוף אבל לעולם לא במחשבה, בראש. כי אתה, המקולל תמיד שם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
direwolf113