DONT LET ME DOWN.
כל הקטע הזה מתחיל להיות לא נעים,
והאמת היא שאני בכלל לא יכולה לסבול להיות לידך,
ככה שאיכשהו אני לא יודעת מה יהיה בעתיד,
אבל אני מקווה שזה יתפורר.
ירוק. כל כך הרבה ירוק בעיניים.
שדות פתוחים,
אפילו בניין אחד מהמאה העשרים לא נראה באופק,
שקט,
ואת אפילו לא צריכה ליפול בשביל זה.
לא מעניין אותי כל כך שפיספסתי את ההזדמנות,
מעניין אותי לדעת מה היה קורה אם..
ולתת לזה לקרות.
אתה פשוט לא מפסיק להחזיק אותי,
ואין לך מזה שום מושג.
אדישות קורעת את הנשמה.
אני כבר אטפל לך בזה.
אני מרגישה כל כך שונה ממה שחשבתי שאני ארגיש,
אני כל כך שונאת לא להיות אני.
הרי הדמעות לא אמורות לצאת בכל יום.
הדמעות לא אמורות לכאוב בצורה כזו.
נמאס לי לשנות, נמאס לי כל זה.
זה כמו להתרחק מאש בדיוק כשאתה מנסה להתחמם.
ואיך אני יודעת? אני פשוט מרגישה,
ואז כשהיית קרוב כל כך.. אפילו יותר מדי.. הרסתי את זה.
אתה לא יכול לאהוב, אתה לא מנסה בכלל.
אני צריכה משהו שדומה לחיבוק, אולי משהו עם קצת פחות קיטש,
צריכה את האש הזו.
הרי כולם וכולם וכולם וכולם.
ונמאס.
אני רוצה גם להצליח כמוהם, אני חייבת.
לא יהיה לי אכפת בכלל אפילו אם תשרוף אותי,
עד שכל הרגשות יתנוונו,
עד שכל הכאב ייעלם.
ולא יהיה אכפת לי בכלל אם תאהב,
נו טוב, כמעט.
וכאילו שהעניין הזה הופך את הכל למיוחד יותר.
התעלמות מוחלטת.
פשוט כאילו הייתי הקיר שלידך,
כאילו אתמול לא דיברנו וצחקנו והיינו קרובים מתמיד.
לגלוג בלתי נשלט, סתם אחת שלא שווה אפילו להביט בה.
תן לעצמך להתגלגל עד הסוף,
למצות את כל היכולות.
ולבסוף - תן לעצמך קצת זמן שיהיה לך..
כי לעזאזל, אתה בכלל לא יכול לאהוב.
אני מפחדת לאבד את עצמי וזה נמשך כבר חמישה ימים שלמים,
עד שאני חושבת שאני אשתגע לבסוף.
אני חייבת?
-
כולם מצליחים את זה. פשוט כולם.
אני היחידה שלא מגלה מעורבות וזה כל כך קשה לי,
כי רק לפני שלושה חודשים הייתי המעורבת ביותר בסביבה.
ואני לא מדברת שטחי.
כמעט.
אל תגרום לי לשנוא אותך. אני שונאת את זה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
