My Whole Thought.

מרוב אהבה קצת שכחתי איך אתה נראה, איך אתה נשמע,

הזכרונות מעורפלים ולא חזקים כמו בחודש שעבר.

חייבים להספיק לעשות הכל, ועכשיו, ומהר.

מתחילים הכל מחדש, כל הלחץ, כל הפעילות הזו שכל כך עוזרת לך להישאר שפוי.

הלוואי ולא הייתי מרגישה בודדה כל כך.

כולם פשוט הלכו.. אני אפילו מנסה להרגיש אותם איכשהו מרחוק,

אבל אני לא מצליחה.

~

תן לי להמעיט בדברי אליך,

לפני ששוב נתפרץ, כמו לבה רותחת,

ונהרוס כל רגש של חיבה שצץ לו פתאום.

 רק תן לי להמעיט בדברי אליך,

רגע לפני שאני נופלת, בדיוק כמוך, אל השאול.

~

חזרתי לכתוב.

אמנם לא עליי אלא על דמויות אחרות שאני פשוט מודה שהן הדמויות היחידות שניהלתי איתן קשר סדיר החופש.

"את בטוחה שהוא זה ששרף את הכל?"

"כמובן שלא, לקחתי קצת ממנו ועזרתי לו"

Take it out on me.

הוא פה. הוא פה. הוא פה.

במובן מסוים זה לא כל כך משנה לי אם הוא בארץ או בחו"ל,

אבל כל החודש הזה הייתי חסרת שקט באופן מיוחד.

וגם אם לא ניפגש, אני מרגישה כל כך הקלה.

ניתקתי כל כך הרבה קשרים לאחרונה ואני מנסה לתקן אותם כל יום,

צריכה לעבוד עם ההורים, לשמור על שגרה,

כל יום נספר, כל יום נמדד, כל יום חייב להיות בעל ערך מסוים,

כי אחרת לא נוכל לתפקד.

הן במילא ישלמו רק בשנה הבאה, הן גם ככה, בלי שום קשר לשירות,

תמיד מתלוננות, ותמיד באות בטענות ותמיד מקשות עליהם.

לראות את ההורים שלך נשברים, כל אחד בנפרד אבל ביחד, גורם לך במובן מסוים להיות שבור כולך בעצמך.

מנסה לעזור להם כמה שיותר.

איך אוכל לומר זאת.. מבלי להישמע נואשת, תלותית, רודפת תשומת לב או ילדותית?

אני כל כך רוצה שהקשר הזה יצליח.

מה שחשבתי לעצמי במשך כל ה-25 ימים הללו,

די מתנפץ בפנים.

קצת מעורפל, קצת כואב, קצת מסובב את הראש לאחור.

כתבות,עידכונים, ידיעות ודעות- כל אלו משפיעים עלי נורא בזמן האחרון.

בניתי חומת התגוננות ושקרים,

ככה שאם מישהו מננסה אפילו קצת לחדור- הוא מתחיל להיחתך,

וזה כואב. לא רק לו.

ואני ממש כועסת, ולא סופרת את הימים בכלל. (אז מה אם זה רק עוד שלושה ימים?)