לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

My Whole Thought.



כינוי:  Jane.

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2009    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2009


I pretend, as if I'm THAT kind of girl,

and they're all eating the same crap again and again.

 

I'm frightened. I don't even know what I need to be,

or wheter I can seize the chance for getting a little bit more time.

Because I'm so sick of these thoughts, I'm so sick of myself.

For trying to soothe myself, in vain.

 

They really think, that they're just going to tell me that it's wrong,

and I'll give up.

why do you think you even know me?

 

I know I need to intend the.. plan.

I am NOT going to lie,

I am NOT going to stay here,

I am NOT going to waste it all,

so I need a plan.

 

They really know how to throw people off balance, aren't they?

Then I think.. that maybe I shouldn't WILL me that kind of future.

not the big think, but the 3rd ticket. maybe I can handle with a proper one,

so that I'll be able to put myself out of that mind.

 

דברים זזים כל כך מהר, ואני כבר קדימה. מחכה.

אני הולכת לעמוד על זה. עד שישקע ויפול. ואני לא.

אנשים.. לא יקבעו את העתיד, ולא יציעו. גם אם אני ביקשתי.

הם כל כך לא מבינים.. שהכל כמעט כבר מוכן.

והעיוורות הזו, שמסמאת את עיניהם בצורה מחרידה, היא זו שתפגע בהם הכי קשה, כשאעזוב.

ומאיפה הביטחון הזה? שאשאר?

 

I shouldn't be mad at anyone, but I don't know why I'm so furious.

 

נכתב על ידי Jane. , 31/7/2009 06:52  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



But it's complicated.


אני לא מרגישה חרטה, לא החלטתי להפסיק, זה עדיין שם.

הבעיה היא, שהמציאות מכה גליה בפני שנית.

אולם אני יודעת, כבר מראש, שבריחה מסתמנת כפתרון האידיאלי.

 

אנשים רבים כל כך מסתובבים סביבך, ולא מבינים שאני לא מצליחה לדבר. אני לא יכולה לדבר.

ועכשיו אני מבינה, שאף פעם לא היה לי ביטחון. אחרים דיכאו כל כך חזק, כל פרץ גאווה או שמחה.

והנה אני כאן, עשר שנים אחרי, דפוקה מבחינה פסיכולוגית, ולא מצליחה לדבר.

ויש אירוניה בדבר, ששם אני אדבר בצורה יוצאת מן הכלל,

ואוכל לגשר בין הבוס, הבעל, העבודה, האנשים.

והעתיד כל כך קרוב אבל רחוק בצורה מפחידה.

אני חייבת להמשיך להשיג את הכרטיס הראשון.

 

הייתי חייבת להיאחז במשהו, מלבד ארבעה דברים (עכשיו שלושה), קבועים.

וזה תמיד מחזק את ההחלטה, לדעת ששם טוב יותר. תמיד.

 

אני טובעת ביגון מצטבר, ומדחיקה כל כך חזק כל מחשבה שמאיימת לפרוץ לגבי התקופה הזו.

כי אם אכנע, מה יישאר ממני?

 

המטרות שאני מציבה,

שלי.

אני צריכה לזכור את זה.

 

I don't think I can say how I really feel,

אני חושבת שזה כמעט טוב, הרי לא אוכל לעולם להיות פה מאושרת, אבל בפעם הראשונה אני מזניחה את עצמי לצד.

רק שלא יהיה לי קשה לחזור.

 

אנשים שמחים לשמוע שאני יוצאת מהבית,

ואיך אוכל לומר להם.. שאני לא רוצה שישאלו.

נכתב על ידי Jane. , 20/7/2009 06:44  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





2,534
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לJane. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Jane. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)