לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

My Whole Thought.



כינוי:  Jane.

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2009    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2009


אתמול הבנתי שהרעלתי עצמי לדעת,

ואפילו לא חשבתי על אובדן. רק על הבית ששם.

 

איך אדם יכול להתיימר כך, להתפאר כך,

כשהוא לא שווה דבר.

 

אני לא מבינה את ההילה שהם יצרו, לא מבינה אפילו את כל המבטים, את כל היראה הזו שמופיעה על פניהם,

כל פעם מחדש.

 

ואני שונאת את האופי הזה, את הצורך לחטט בחייהם של אנשים אחרים,

את הדעת כי אתה האדם המופלא ביותר בעולם, שהרסו בצורה כל כך ברוטלית,

ואף אחד אחר לא יוכל אפילו לומר מה צודק ומה שגוי.

וכשאני מציעה משהו - האופי הזה, בצורה כל כך שגויה, אומר לא.

 

I don't know how I feel, or how I'll feel in a few weeks,

not even trying to catch the hint of nature, or beauty.

They always try to put me out of this (but they don't know how badly it can hurt me).

 

I don't know how to react, or study again. it all seems to be empty.

 

Therefore, I can't breath. I'm just looking for excuses to open it up.

It's like a cage.

 

It's been weeks since I cried, and I can just feel it coming back.

 

I am going to fight so hard to do this. it is just so stupid to... ruin it. and I won't.

נכתב על ידי Jane. , 30/6/2009 07:18  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




לא יודעת, איך.

ואם בכלל ניתן.

אנשים מתנפצים מול עצמם. יום אחרי יום.

ואת שותקת.

 

ואפשר לחשוב שהכל נגמר בצורה המושלמת, כולם שמחים, כולם כל כך שמחים.

אפילו לא חשבתי ל..כבוד.

 

Being with all these noises never seems to be easy.

And I haven't even tried to brush my heart against your hands,

haven't even wished.

Sometimes it seems as if it doesn't matter how hard you die - you'll always be the same.

 

Stupid anguish.

 

אני כואבת את השתיקה של כולם.

מכה אחרי מכה. שותקת.

היא הורסת את עצמה מולנו, שוברת כל פיסה של אנושיות שהתקיימה.

הורסת אותי כל פעם מחדש.

הלוא תמיד נאמר.. שיש להסתיר.

 

ואיך אוכל לשתוק, כשאני כבר מוכנה, ולא יודעת איך.

כל כך הרבה זמן לשתוק.

 

וכבר כמעט לא נשאר לי לעצמי, וזה רק התחיל, ואין איך להמשיך מפה.

איך. אוכל. לשרוד.

 

נכתב על ידי Jane. , 21/6/2009 20:12  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני לא מרגישה כאילו אני חיה מחדש, או מתרעננת, או לפחות משתחררת.

כי רק התחלתי.

 

הוא הסתכל, וניסה להבין אם יש.

ולא היה, לא הרגשתי עצב, או כאב, או צער, או שמחה.

אני מעבירה לעצמי בראש אלפי מצבים, אלפי שיחות, אלפי מבטים שלעולם לא יתקיימו ואני חושבת שזה יהיה הדבר שיתקן.

 

I have such a huge hole. it can't be fixed.

It can't be healed. As long as I live here.

 

אני לא מסוגלת לתאר את התסכול בכלל, את העניין שכולם הצליחו.

ומה זה שווה בכלל, תעודה, כשאני לא מצליחה לעשות את הדבר החשוב ביותר. שהוא לכתוב.

 

ומה אם אאבד לאט לאט את הרצון הזה? ואתחיל באמת לקוות?

 

אנשים מחכים לזה, באמת מייחלים. ואני עוזבת.

 

אני נשבעת, שבאמת היה עדיף יותר כל העניין של ה almost-dead-experience מאשר ה.. .

נכתב על ידי Jane. , 16/6/2009 12:42  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

2,534
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לJane. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Jane. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)