כמה השתנה.
סחוטה מעייפות, קרועה בין הרצון לצאת לבין המחויבות, שלבסוף תהרוג אותי.
לאט לאט אני קורעת מעצמי כל פיסה של אנושיות שיכולה להמצא, בינות האישיות.
ומעולם לא הייתי שונה כל כך מאני.
שמחה,שמחה,שמחה.
חייבת להשאר בעולם הזה ולא לנדוד, כי אחרת.. מה יהיה.
מחויבת לעד בתוך הנשמה של עצמי,
ולא יודעת מתי יגמר, או לפחות יתחיל.
כי אני כבר התחלתי מזמן.
הוא נאבד לאט, וזה מרגיש קצת פחות מציק מפעם,
אבל אני חייבת קצת חומר בתוך כל הכל.
ואני כבר כמעט הולכת לבד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
