יש לי דילמה קבועה כבר מראש.
ונשאר לי רק להחליט, בידיעה מראש שאסבול.
לא הרשתי ריק, כי מילאתי את עצמי בכל,
השתדלתי מאוד שלא.
Growing up in such a different way shouldn't have been such a hard way.
Pretend that I'm normal, usual. As everyone else do.
As if nothing happens - adjusting to the new point of view.
Full of secrets.
קליפה שלא ניתן אפילו לגעת בה, חבויה בי.
וזה מחזיק.
Let me be that kind of woman that can adore one, and keep herself sane.
וזה היה מוזר, לראות שני אנשים, דעות כל כך שונות, וכל כך קרובים.
אני לא יכולה להמציא כדי לשמור על שפיות, אי הודאות מציקה מדי.
And, when I think about it much more clearly, I see that there was never a way to implement my plane.
We're closer than we were, but what a difference!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
