ידעתי שזה אמור לקרות, לא ידעתי שזה כל כך קרוב.
וכל כך הרבה זמן.. כל כך הרבה כאב.
שבועיים וחצי.
אנשים מנסים למלא, מצליחים בחלקם.
ואני עקשנית מטבעי.
לא הייתי צריכה להרוס את הרגע, אבל שמחתי כל כך,
שבחרת בי להיות. באותו הרגע.
רק נגיעה קטנה,
בקצה הזרת, אולי עם הקמיצה,
בפנים היפות שזכרתי מאמש, מחלומי,
ואתה מסתכל ומביט וחודר - במבט הקשה מכולם.
לפחות גלגל אחד של הצלה כבר יש לי,
כל מה שנשאר לי זה רק למצוא את הספינה הארורה,
אם בכלל.
נשתנה?
יש בי כל כך הרבה כעס עצור,
על דברים שחשבתי, ושלא יאמרו לעולם.
ואל תנסה להחביא בתוך כל שכבות העשן שמסביב,
את מה שעיני ראתה כבר מזמן.
אתה מיוחד.
הדמעות עוזרות לפתח את קצב הדברים,
אני מלאה בייאוש וכל יום שעובר רק מגביר את עצמי.
אני שונאת אותה.
אני יודעת שאסור, יודעת שחבל.
אבל בחיים לא שנאתי אדם כל כך רע ומגעיל.
אני לבדי בעולם הזה.
ומי כך ידע שיקרה,
שאדבר ואוהב.
השבוע לא הייתי אני. ואהבתי כל כך.
התוכל להמשיך ולהציל אותי מעצמי?
והכל נראה כל כך ריק ורדוד עכשיו,
אתה מחפש טעם להמשיך,
מחפש סיבה. ומשתדל שלא לשקוע.
זה כמו..להיאחז כמה שיותר חזק,
וכולם מנסים להפריע לך בדרך,
כולם מזיזים אותך,
אבל אתה ממשיך להחזיק.
קיבלת אותי כמו מי שאני, אבל אני לא יודעת איך להמשיך.
אני לא יודעת על מה, למה, ואיך.
לא יודעת מה טוב ומה לא,
לא יודעת אם אלו הזיות - או המציאות.
בזכותך כל העולם הצהוב הזה מקבל תפנית אחרת.
ורק שהחבל לא ייקרע.
זה גורם לך לחשוב - מה אני עשיתי למען האנושות היום? (מלבד לבהות).
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
