אני מתחילה לאבד תחושת זמן,
היום והלילה נראים כל כך דומים, כל כך שונים.
הזועק כבר לא מושך את הרגוע,
הרועש כבר לא מרגיע את השקט.
כל החיצוני הזה כבר לא מתאים בשבילי.
ונמאס לשחק במשחקים שהתוצאה שלהם לא ברורה מראש,
נמאס.
Figure out who I am.
כי זה אתה שצריך להיות המסונוור.
ניסיתי לכשף שם, לבד.
ובאמת שהצליח לי.
אבל אז הגיעו כולם, ושברו הכל, וצחקו.
ניסיתי לכשף שם, ובאמת שהצלחתי,
אבל כולם שם שברו לי את האגו, שביקשתי לוותר.
אני חוזרת ואומרת ושבה לומר, שיכול להיות שאוכל להינצל מעצמי.
אבל הוא רק הורג אותי יותר.
ואני כבר גוססת.
מעולם לא התחננתי יותר לתשומת לב.
איזו התפוצצות בפנים, איזו אשליה, איזה כאב.
את מנסה למצוא טעם פה ושם, אולי כבר שווה לבוא? הרי זה רק יומיים.
ושלוש, וארבע, וכשסופרים את הימים את מוצאת את עצמך נאבדת במבוך כל כך ארוך, מייגע.
אני לא כמהה לזה כבעבר, הו לא.
אני מכורה.
וזה מרגיש גרוע יותר, תמים פחות.
והלוואי והיית אוהב.
אם רק היית נותן לי להראות לך קמצוץ ממני ומהעולם שלי..
אתן לך הכל, רק בשביל חיוך.
אתן לך הכל, רק בשביל מילה.
אני כבר לא מסתפקת במבט.
ילדה קטנה יושבת על האדמה, ובוהה.
עצים גבוהים יוצרים צללים, ואת בוהה.
אני מנסה להישאר שפויה אבל אף אחד לא יודע כמה זה קשה.
אוהבת. אוהבת.
מצד אחד,
ומצד שני.
והכל סותר ומתבלגן, ואין שום סיכוי, שום תקווה.
ניסיתי, אבל זה חסר טעם.
ואין טעם בכלל, כשחושבים על זה לעומק.
אבל אור כזה, באמצע שום מקום.
מפחדת,מפחדת,מפחדת.
וזה רק עוד מוסיף.
וכשחושבים על זה, את בכלל לא רוצה ללכת,
לא רוצה להיות עם אותם אנשים במשך יומיים ללא הפסקה,
לא רוצה להסתכל עליהם, לשמוע אותם, להבין אותם.
What a shame we all became.
אני לא יכולה שלא להסכים.
מבקשת רק שיבוא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
