My Whole Thought.

ואיך הגענו למסקנה, שהכל כל כך צהוב.

ומיוחד ומקסים שאני יכולה להגיד את זה ככה,

מבלי להתחרט.

כבר לא מנסה להעמיד פנים, כמו אתמול.

ואת שם איתו.

עוד שבוע. עוד שבוע.

אנשים כל כך יפים. אך האם טובים הייתה ההגדרה הנכונה?

או שמא ניתן עוד לבחון, עוד לטעום- לטובה?

כל כך טיפוסי ומייגע לחשוב ככה.

אני מנסה לחשוב איך אסתדר, רק בעוד שבוע.

הכל כל כך אפל בפנים,

אני אפילו לא מחפשת תקווה.

וכבר נמאס לי ממשחקים ומנדנדות,משטויות חולפות, מכל זה.

ואני שם, בלי צמה צהובה ואולי גם בלי נדנדה ליד,

מחכה.

הקמטים מראים על הכאב,

הדיבור רק מזכיר לך אותו.

How can I be so sure that he will understand?

מאמינה לחשוב שהתמהמת,

רק כדי להתפעל.

עוד שבוע.

Almost over. almost gone.

It's so hard to verbalize things you don't want to say.

השבוע הייתי קרובה לאיבוד שפיות דעתי,

שפיות דעתי שעוד נותרה.

הקרבה - כחוט השערה, כה דקה ושברירית, שנדמה שלעולם לא תצליח לא לפגוע בה.

כבר מזמן הפסקתי להיות,

אתם.

וככל שאתה מתקדם אתה מבין, שהכל היה שטות.

אנשים כל כך טובים, כל כך יפים.

ואני איתם.

they don't seem to understand. not even close.

How hard am I going to suffer, till you speak?

Much. much harder.

עזבתי לכמה זמן את הכל,

ונתתי לעצמי להשתחרר.

וזה היה כל כך כואב,

שפחדתי שלא אוכל לעולם להפסיק.

אין סיכוי, לעולם אין סיכוי.

אבל אני חייבת לנסות.

אני כל כך מפחדת.

וזה לא רק בגלל הקסאם שהגיע.

זה פשוט מהכל.

I need some kind of.. protector,

just as him, to hug me for a few seconds.

And nothing more.

Yesterday some expectations were built, and come alive.

And I was so happy for that moment,

That I couldn't but look at you,

and pray.

Keep telling myself that I have to, no matter WHAT's going on out there,

keep telling myself that one day it's going to over. Once and for all.

וקשה לי לתקן את כולם, כשאני בעצמי פה שבורה מעט.

אבל אני חייבת.