אני מרגישה כל כך שונה ממה שחשבתי שאני ארגיש,
אני כל כך שונאת לא להיות אני.
הרי הדמעות לא אמורות לצאת בכל יום.
הדמעות לא אמורות לכאוב בצורה כזו.
נמאס לי לשנות, נמאס לי כל זה.
זה כמו להתרחק מאש בדיוק כשאתה מנסה להתחמם.
ואיך אני יודעת? אני פשוט מרגישה,
ואז כשהיית קרוב כל כך.. אפילו יותר מדי.. הרסתי את זה.
אתה לא יכול לאהוב, אתה לא מנסה בכלל.
אני צריכה משהו שדומה לחיבוק, אולי משהו עם קצת פחות קיטש,
צריכה את האש הזו.
הרי כולם וכולם וכולם וכולם.
ונמאס.
אני רוצה גם להצליח כמוהם, אני חייבת.
לא יהיה לי אכפת בכלל אפילו אם תשרוף אותי,
עד שכל הרגשות יתנוונו,
עד שכל הכאב ייעלם.
ולא יהיה אכפת לי בכלל אם תאהב,
נו טוב, כמעט.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
