הוא פה. הוא פה. הוא פה.
במובן מסוים זה לא כל כך משנה לי אם הוא בארץ או בחו"ל,
אבל כל החודש הזה הייתי חסרת שקט באופן מיוחד.
וגם אם לא ניפגש, אני מרגישה כל כך הקלה.
ניתקתי כל כך הרבה קשרים לאחרונה ואני מנסה לתקן אותם כל יום,
צריכה לעבוד עם ההורים, לשמור על שגרה,
כל יום נספר, כל יום נמדד, כל יום חייב להיות בעל ערך מסוים,
כי אחרת לא נוכל לתפקד.
הן במילא ישלמו רק בשנה הבאה, הן גם ככה, בלי שום קשר לשירות,
תמיד מתלוננות, ותמיד באות בטענות ותמיד מקשות עליהם.
לראות את ההורים שלך נשברים, כל אחד בנפרד אבל ביחד, גורם לך במובן מסוים להיות שבור כולך בעצמך.
מנסה לעזור להם כמה שיותר.
איך אוכל לומר זאת.. מבלי להישמע נואשת, תלותית, רודפת תשומת לב או ילדותית?
אני כל כך רוצה שהקשר הזה יצליח.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
