שבועיים. 14 יום.
אולי קצת יותר, אבל אני לא מאמינה שפחות.
ובעצם מה כבר נשאר לומר?
אני נשארת פה,
my mouth is dry with words i cannot verbalize
מנסה לנתח מילים, מנסה לנתח כל עצם שזז.
ובמבט מהצד זה נראה כל כך ילדותי, חסר סיכוי, אפסי.
במבט מהצד כל האובססיה, החיפוש אחר הריגוש נראה כל כך מיותר.
אתה שם, אני פה, בארץ, מחכה..
ובעצם נשאלת השאלה מה לעזאזל יכול לקרות אחרי השבועיים האלה?
זה כאילו שאני מצפה שהוא ירד מהמטוס, יושיט את ידו לשלום וילחש באוזני דברי אהבה סתמיים.
כל הדרמה הזו לא תתממש, לא תוגשם לעולם.
הוא שם לב, אני שמתי לב, לא הייתי צריכה לבקש בכלל.
הלוואי, הלוואי הייתה דרך שבה השבועיים יעברו מהר,
הלוואי הייתה דרך שבה נהיה לבד לגמרי,
מסוגלים להסתכל זה לזה בעיניים.
הלוואי הייתה דרך שבה יכלת להכיר אותי, לדעת מי אני בכלל.
כי אני קיימת, ואני פה מחכה, ומשדלת להעביר את שאר החופש כמו שביקשת.
להנות ממנו.
don't look up
just let them think
there's no place else
you'd rather be
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
