אני לא מרגישה חרטה, לא החלטתי להפסיק, זה עדיין שם.
הבעיה היא, שהמציאות מכה גליה בפני שנית.
אולם אני יודעת, כבר מראש, שבריחה מסתמנת כפתרון האידיאלי.
אנשים רבים כל כך מסתובבים סביבך, ולא מבינים שאני לא מצליחה לדבר. אני לא יכולה לדבר.
ועכשיו אני מבינה, שאף פעם לא היה לי ביטחון. אחרים דיכאו כל כך חזק, כל פרץ גאווה או שמחה.
והנה אני כאן, עשר שנים אחרי, דפוקה מבחינה פסיכולוגית, ולא מצליחה לדבר.
ויש אירוניה בדבר, ששם אני אדבר בצורה יוצאת מן הכלל,
ואוכל לגשר בין הבוס, הבעל, העבודה, האנשים.
והעתיד כל כך קרוב אבל רחוק בצורה מפחידה.
אני חייבת להמשיך להשיג את הכרטיס הראשון.
הייתי חייבת להיאחז במשהו, מלבד ארבעה דברים (עכשיו שלושה), קבועים.
וזה תמיד מחזק את ההחלטה, לדעת ששם טוב יותר. תמיד.
אני טובעת ביגון מצטבר, ומדחיקה כל כך חזק כל מחשבה שמאיימת לפרוץ לגבי התקופה הזו.
כי אם אכנע, מה יישאר ממני?
המטרות שאני מציבה,
שלי.
אני צריכה לזכור את זה.
I don't think I can say how I really feel,
אני חושבת שזה כמעט טוב, הרי לא אוכל לעולם להיות פה מאושרת, אבל בפעם הראשונה אני מזניחה את עצמי לצד.
רק שלא יהיה לי קשה לחזור.
אנשים שמחים לשמוע שאני יוצאת מהבית,
ואיך אוכל לומר להם.. שאני לא רוצה שישאלו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
