אתמול הבנתי שהרעלתי עצמי לדעת,
ואפילו לא חשבתי על אובדן. רק על הבית ששם.
איך אדם יכול להתיימר כך, להתפאר כך,
כשהוא לא שווה דבר.
אני לא מבינה את ההילה שהם יצרו, לא מבינה אפילו את כל המבטים, את כל היראה הזו שמופיעה על פניהם,
כל פעם מחדש.
ואני שונאת את האופי הזה, את הצורך לחטט בחייהם של אנשים אחרים,
את הדעת כי אתה האדם המופלא ביותר בעולם, שהרסו בצורה כל כך ברוטלית,
ואף אחד אחר לא יוכל אפילו לומר מה צודק ומה שגוי.
וכשאני מציעה משהו - האופי הזה, בצורה כל כך שגויה, אומר לא.
I don't know how I feel, or how I'll feel in a few weeks,
not even trying to catch the hint of nature, or beauty.
They always try to put me out of this (but they don't know how badly it can hurt me).
I don't know how to react, or study again. it all seems to be empty.
Therefore, I can't breath. I'm just looking for excuses to open it up.
It's like a cage.
It's been weeks since I cried, and I can just feel it coming back.
I am going to fight so hard to do this. it is just so stupid to... ruin it. and I won't.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
