אני לא מרגישה כאילו אני חיה מחדש, או מתרעננת, או לפחות משתחררת.
כי רק התחלתי.
הוא הסתכל, וניסה להבין אם יש.
ולא היה, לא הרגשתי עצב, או כאב, או צער, או שמחה.
אני מעבירה לעצמי בראש אלפי מצבים, אלפי שיחות, אלפי מבטים שלעולם לא יתקיימו ואני חושבת שזה יהיה הדבר שיתקן.
I have such a huge hole. it can't be fixed.
It can't be healed. As long as I live here.
אני לא מסוגלת לתאר את התסכול בכלל, את העניין שכולם הצליחו.
ומה זה שווה בכלל, תעודה, כשאני לא מצליחה לעשות את הדבר החשוב ביותר. שהוא לכתוב.
ומה אם אאבד לאט לאט את הרצון הזה? ואתחיל באמת לקוות?
אנשים מחכים לזה, באמת מייחלים. ואני עוזבת.
אני נשבעת, שבאמת היה עדיף יותר כל העניין של ה almost-dead-experience מאשר ה.. .
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
