אני לא חושבת שיש לי בדיוק מה להוציא, או לספר.
חוץ מזה שהעתיד שלי כבר, כמעט, מוכן.
וחסר עוד דבר אחד, פרט כה שולי, כמעט מיותר.
כזה שהביא אותי למצב של אי-השפיות הנוכחי.
אבל אני ארוויח אותו. את חלקו.
ידעתי מראש שלא נוכל.
אבל ניסיתי כמו שלא ניסיתי מעולם.
ואתה מופיע כל לילה, כל יום, ואני מתאפקת לא לצרוח. כל יום.
כי אתה שם, אבל אני לא מסוגלת לגעת בך,
לא מסוגלת להגיע אליך.
בדיוק כמו עכשיו.
אני יכולה להגדיר את התקופה הזו כתקופה הכי נוראית.
כי בחיים לא הרגשתי שאני הורגת את עצמי פעם אחר פעם.
כל יום דומה למשנהו.
לבד.
4 שנים - עוד 4 שנים של כליאה בתוך כל זה. ואז אני עוזבת.
ולא אהיה תלויה באנשים, לא אהיה תלויה במסגרות מתפרקות.
געגועים יהיו, אולי מעט, אבל לא ארצה לחזור.
בהתחלה אולי לא אוכל לדבר, לא אוכל להכיר אנשים.
אבל לאט לאט, אני אתחיל להשתתף, אתחיל לחיות לבסוף.
ואכיר.
I've made my decision - and i've never been so strong about it.
But that's my whole existence.
I wont soothe your pain.
מתאפקת לא לצרוח.
~
איך אפשר לדמיין את זה?
דמיינו שאתם נמצאים בתוך מקום שהסביבה, האווירה, החברה, הכלכלה, האנשים - הם הדבר הכי טיפשי שיש.
ואתם יכולים לעזוב. אתם חייבים לעשות את זה, רק כדי לחיות שם ולא להתאבד מרוב צער כאן.
איזו בחירה תהיה לכם?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
