And an empty hole inside of me, just waiting to increase my own ache.
אתה נעלם לי בין הידיים, כמו שנעלמת אז, לבד.
תעזור לי להציל אותך מעצמך,
כדי שאוכל להציל את עצמי. מעצמי.
לא מורכב בכלל, הפשוט הוא היפה. ומה בדבר היפה?
כאב על הזולת, על האחר. פסיביות מוחלטת ורק רצון אחד - לעבור.
וזה די מצחיק, שאחגוג היום.. כשאני לא מרגישה את האושר הזה.
כמו נולדתי למקום הלא נכון, וכשמסתכלים על זה - גם קצת על המשפחה.
הכאב כבר מזמן הפך לרגש נלווה, ושום דמעה לא נפלה.. בשבוע שחלף. כמעט.
אין לי בדיוק את הכוח, או המילים, לתאר את התחושה שמלווה אותי,
מהקימה ועד השינה.
זה פשוט כואב מדי. כמו היום הזה ממש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
