ידעתי שזה אמור לקרות, לא ידעתי שזה כל כך קרוב.
וכל כך הרבה זמן.. כל כך הרבה כאב.
שבועיים וחצי.
אנשים מנסים למלא, מצליחים בחלקם.
ואני עקשנית מטבעי.
לא הייתי צריכה להרוס את הרגע, אבל שמחתי כל כך,
שבחרת בי להיות. באותו הרגע.
רק נגיעה קטנה,
בקצה הזרת, אולי עם הקמיצה,
בפנים היפות שזכרתי מאמש, מחלומי,
ואתה מסתכל ומביט וחודר - במבט הקשה מכולם.
לפחות גלגל אחד של הצלה כבר יש לי,
כל מה שנשאר לי זה רק למצוא את הספינה הארורה,
אם בכלל.
נשתנה?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
