מצד אחד,
ומצד שני.
והכל סותר ומתבלגן, ואין שום סיכוי, שום תקווה.
ניסיתי, אבל זה חסר טעם.
ואין טעם בכלל, כשחושבים על זה לעומק.
אבל אור כזה, באמצע שום מקום.
מפחדת,מפחדת,מפחדת.
וזה רק עוד מוסיף.
וכשחושבים על זה, את בכלל לא רוצה ללכת,
לא רוצה להיות עם אותם אנשים במשך יומיים ללא הפסקה,
לא רוצה להסתכל עליהם, לשמוע אותם, להבין אותם.
What a shame we all became.
אני לא יכולה שלא להסכים.
מבקשת רק שיבוא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
