אמרתי לה: "זה כל הקטע. הגדרת אותי בתור חברה טובה שלך, אבל אף פעם לא התנהגת ככה. אף פעם לא התקשרת סתם לשאול אותי מה קורה או אם אני רוצה להיפגש ולשבת על קפה וסיגריה. אף פעם לא היה מעבר למשיכה, לחירמונים לזיונים. מבחינתי זה היה לחזר אחרייך, מבחינתך זה היה לקבל את זה, לצחוק ולזרום עם זה. אף פעם לא התנהגת באמת כחברה טובה. אני למשל מגדירה את *** כחברה ממש טובה שלי ללא משיכה, למרות שפעם נמשכתי אלייה. ואת יודעת למה היום אני לא מסוגלת להימשך אלייה..?! כי היא למדה אותי. למדה עליי הכל.. היא באמת רצתה להכיר אותי, היא לא רצתה להתחרמן ולהזדיין איתי כל פעם שבא לה. אף פעם לא ישבת ודיברת איתי על החיים- וזה מגדיר חברות טובות. לדעת עליהן, לדעת לחבק אותך ולהביט בהן במבט של 'יהיה בסדר'.. ככה אני מרגישה.
את אומרת שאת מגדירה אותי כחברה טובה? שאת מתעלמת מהמשיכה? שקר! אם כן, למה לא קראת לי שהרגשת רע או כשבכית שקרה כל מה שקרה לאמא שלך? .. לא היית צריכה אותי שם, בתור חברה טובה לצידך. לא היית צריכה את החיבוק שלי. ולמה אני שקיבלתי טלפון מאמא של ***** (האקסית), שהיא חתכה את עצמה ואיבדה הכרה, לא התקשרתי אלייך וביקשתי חיבוק..? כי זה הדדי. ואת יודעת את זה. זה הצורך. זה רק הצורך של להגדיר אותי. לקטלג אותי איך שנוח לך, כי את כמוני. את צריכה את זה כי זה עושה לך סדר בחיים. אני מבינה אותך. אנחנו אותו בנאדם אל תשכחי.
בואי לא החיה בסרט רע, אנחנו מספיק בוגרות. אני אוהבת אותך בתור בנאדם. אני חולה לך על התחת בתור בנאדם. אבל לא יותר מזה. מצטערת.."
והיא הביטה בי. בהלם. לא מסוגלת להבין את הפצצה שהפלתי עלייה. "לא יקחו לנו את השמיים.." (פעם אמרתי לה שהשמיים עדים לכך שאני לצידה-בקצרצרה...)
חייכתי ונתתי לה חיבוק.
היא אמרה לי: "בא לי לבכות! את מחממת לי את הלב. כל מילה שיוצאת מהפה שלך קדושה. את המלאך שלי, את לא יכולה לעזוב אותי. את הכל בשבילי."
הסתכלתי עלייה ואמרתי לה: "כל מה שעשיתי היה להחזיק לך את ההגה, כדי שלא תעלי על המדרכה. זו היכולת שלך! לאהוב, להתבטא, לחבק, לעזור לעצמך ולאחרים.. את מסוגלת!"
היא חיבקה אותי, אמרה לי תודה, חייכה עם דמעות חיוך שמח ואמרה לי : "תודה רבה לך, את המלאך שלי..!"
שונאת הגדרות. שונאת להגדיר. שונאת את זה. שונאת את איך שזה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
