יומן החלומות של אלמה =]

אני הולכת ללמוד גרפיקה וצילום והייתי צריכה לצלם תמונות של עצמי ולעשות לוגו למשו ותיק עבודות, אז הנה, כמה תמונות שצילמתי, אם בא לכם לתת עצות, אתם מוזמנים, ותודה!

זהו.. עכשיו, זה סתם תמונות שלי, ומזה אני רוצה לעשות פרויקט, אולי על התעללות בנשים, אולי על מחלת המאניה-דיפרסיה, משהו כבד ומרגש..

שלום לכל קוראיי היקרים..

האמת לומר לכם, הייתי 8 ימים בבסיס, ולא חלמתי אפילו חלום אחד, ואם כן, אז אני לא זוכרת אותו.

מרוב שהיה לי טוב, מרוב שנהנתי, לא חשתי את הזמן שעבר לי כ"כככ מהר!!!

קבלו את זה: אני עכשיו 6 ימים בבית, חוזרת לעוד חמישה ימים בבסיס ואז אני ב-23 לחודש מתחפש"שת!!! אה, ואז  ב-6.7 גוזרים לי את החוגר.

הייתי היום בכנס משתחררים, למעשה עכשיו בדיוק חזרתי. הבית שקט, יש לי מוזיקה ברקע,- והחלטתי לנצל את המצב ולכתוב פה לפני שיעברו לי ה-6 ימים בבית כמו טיל ואז אני אחזור לבסיס ואזכור ששכחתי לכתוב לכם כמה שאני אוהבת ומתגעגעת.

אז בכנס היום היו מלא אנשים שמציעים לך עבודה, והצאה על הזכויות שלי בתור חיילת משוחררת וכו' וכו'.. ואז קלטתיט שאני באמת משתחררת.. קשה לי עם זה.. אני לא יתחיל לחפור לכם עכשיו שכל חיי הייתי במסגרות ורציתי לצאת מהן ועכשיו שאני יוצאת אני לא יודעת מה לעשות ע עצמי. זה לא ככה אצלי. אני בנאדם שמסתגל. מסתגל מאוד מהר. איפה שתשימו אותי אני אסתדר ואסתגל. זה מה שטוב בי. שאני יודעת לשרוד. אולי אני לא מצטיירת כאחת כזאת כאן, אבל אני כזאת. תאמינו לי. אני חיה עם עצמי 20 וחצי שנה בדיוק היום ואני שונאת וגם אוהבת את עצמי על כך.

אני חייבת מסגרת, אחרת אני נהיית עצלנית. מרשה לעצמי יותר מידיי. אומרת לעצמי : " היום לא, מחר כן.."  ואז דוחה את המחר למחרתיים. קיצר, אני חייבת מסגרות, ואני לא יודעת מה לעשות.

אני אמורה לטוס ב-18.7 לקנדה, מונטריאול. מטעם חברת אלה קוסמטיקס ועם עוד כמה בנות ובנים מהארץ לעבוד שם. אני סגרתי את זה כבר. אבל פתאום נהייתי לא בטוחה. אחרי שהייתי בכנס ראיתי כ"כ הרבה דברים חדשים ושונים שבהם אני מרוויחה פי 2 מהחברה הזאת שלוקחת אותי למונטריאול. פתאום הכל נראה לי קרוב מידיי, ואני נצלחצת. לא יודעת מה לעשות עם עצמי. מפחדת שאני אנטוש את עצמי ואחיה את החיים מבלי לעבוד קשה ולהעריך כסף, מבלי שאצטרך לממן את עצמי, כי ההורים יהיהו לי גב ומשענת תמיד. ואני רוצה להתנתק מהם כבר. ואני בדרך לשם. זה באמת הדבר היחיד שמשמח אותי בכל הסיפור הזה של השיחרור. שפתאום אני לא צריכה אותם לידי. אני מסוגלת להסתדר לבד. אני מסוגלת לפתור את הבעיות שלי לבד. וכיף לי שאני בוגרת ומצליחה. כיף לי.

טוב, אני מקווה שבאמת לא חפרתי יותר מידיי, ואני עכשיו חייבת ללכת להוציא מעצמי את הכאב החוצה.

שתיהיה שבת שלום ושבוע טוב!!!!  אוהבת מלא ואל תפחדו להשתחרר.. אני כבר לא כ"כ ...(כן,כן,בטח!)

עד כאן,

אני.

אלמה =]]]  החולמת המפחדת.. 

אוהבתתתתת