זה מכתב שאין לו כותרת. זה לא מכתב רשמי, מכתב תודה, מכתב הערכה או מכתב אהבה.
נסגרתי. תמיד ידעתי לדבר על מה שכואב לי, מה שמפריע לי, מה שעובר עליי. ועכשיו? כאילו כלום. כאילו מעולם לא ידעתי להמיר רגשות לאותיות וצלילים.
ככה זה כבר חודשיים.
שכחתי איך בוכים, איך מביעים רגש, איך לשחרר לחצים. הכל ננעל בפנים וזה לא מרצוני, כאילו רפלקס של הרגש לנעול הכל בפנים בצורה כזו.
עד לא מזמן הרגשתי חזקה. כאילו לרגש שלי חיים משלו והוא מחליט שהוא חזק.
אני כותבת את המילים האלה, וזה פשוט נראה לי עוד סיפור מהראש. כאילו אנחנו עדיין, כאילו זה לא באמת קרה.
שנפרדנו- בכיתי. בכיתי מכל הלב. בכיתי מכל האיברים בכיתי. בכיתי מפחד. לא מכאב, לא מכעס, לא מעצב- מפחד. ואפילו לעצמי קשה להסביר ממה אני בדיוק פוחדת.
הפרידה הזאת אמורה לעשות לי משהו. לשנות אותי, לשנות לי את החיים, את הזווית ראייה,- אבל כלום. כאילו הכל רגיל ורק הפחד מלווה אותי כל שניה שעוברת.
לא בכיתי מאז הפרידה. אני רוצה לבכות. אני רוצה לבכות את כל מה שעצור בפנים, אני רוצה לבכות את כל הרגש. את כל הפחד אני רוצה לבכות החוצה. אני רק לא מוצאת את הזמן הנכון לעשות את זה.- בלילה אני עסוקה מידיי בלפחד לישון, וביום אני עסוקה בלפחד ולהמשיך לחיות בלעדייך. ואני לא יודעת איך לעצור את זה. זה לא בשליטתי. אני לא יודעת לעצור את עצמי מלעצור את עצמי. ואני לא חושבת שיש לזה עזרה. אני לא רואה בשיחות עם פסיכולוגים מועילות. לא רואה פתרון.
וגם הכתיבה לא ממש מועילה, כי אני לא מצליחה להוציא באמת את מה שאני מרגישה, וגם מה שאני כותבת לא מרוקן לי כלום מהרגש.
רק ציטוטים משירים שמדברים אליי ועליי עושים איתי נחת.
אני רוצה לבכות עכשיו וזה נראה לי מטומטם. עצם המעשה הזה נראה לי מטומטם. פתאום לרוקן את הרגש בבכי נראה לי מיותר.
כאילו יש לי דרך אחרת.
כאילו שאני חזקה.
ואני לא.
לפעמים אני עוברת ליד הגשר שבו היה הדייט הראשון שלנו. ותמיד שאני הולכת בו, כמו צל תמידי הזיכרון נגרר מחאוריי, כמו אבן גדולה על הלב. כמו הכאב, הפחד, העצב והפרידה.
זה מה שהשארת לי ממך. זיכרון של גשר. ובא לי לבכות מזה......
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
