Just Me and My Life

אז היה לי יום גרוע. דחפו אותי, קיללו אותי, צחקו עלי. הרגשתי כאילו דרכו עלי כמו שדורכים על נמלה. הכל שורף לי. מבפנים ומבחוץ. הלוואי ויכולתי לשכוח. לשכוח את כל הדברים שפגעו בי, שגרמו לי להרגיש כל כך קטנה, שהשאירו אותי חסרת אונים אפילו מול ילדים שקטנים ממני ב-4 שנים. אני שונאת להרגיש ככה. למה אני לא יכולה להיות מהילדים האלו שיודעים להחזיר חזרה? או להגיד את התשובות האלו שמשאירות את השני בלי מילים? אבל בד"כ אני זאת שנשארת בלי מילים. כשאני כותבת אני יכולה לבטא מחשבות ורגשות בקלות, אבל במילים, זה פשוט לא יוצא לי. כשאני מרגישה משהו מתרוצצות לי המון מחשבות בראש ואני פשוט לא מצליחה להגיד כלום. החיים שלי כל כך מבולבלים עכשיו.

ובשעה טובה התחלתי את המחויבות האישית. מצידי להספיק רק 20 שעות שילכו לעזאזל, העיקר שעשיתי משהו.

טוב עד פה להיום..

נ.ב

חזרתי לזה.

לא אכפת לי מה כולם אומרים.