טוב הנה ממשיך לו סתם עוד יום.. ולמרות שאני אמורה להכין שיעורים במתמטיקה עכשיו או להתכונן למבחן בלשון, אני לא.
פשוט כבר אין לי כוח ללמוד יותר. קיבלתי 77 בהיסטוריה כי לא היה לי כוח להתכונן. אני פשוט בהתדרדרות. אני בטח אכשל בבגרות. לא שלמישהו זה משנה משהו. ונמאס לי להיות בדיאטה, נמאס לי!!><
בכל מקרה חיטטתי אצלי במחשב ומצאתי משהו שכתבתי ואפילו לא זכרתי שהוא קיים.. אז אני שמה אותו פה כי הוא מבטא חלק ממה שאני מרגישה..
בא לי להקיא. להקיא מהצביעות של אנשים. עושים לי קצת פוצי מוצי כדי לקבל מה שהם רוצים ואז הולכים לעניינים שלהם. ואני נשארת לבד. תמיד לבד. תמיד אני רואה מהצד איך הם הולכים בזוגות, בחבורות, ורק אני תמיד צועדת לבד. לא שזה מפריע לי להיות לבד מידי פעם אבל כמה אפשר?! והוא. הוא. למה הוא חייב להיות כל כך רע אלי? לא עשיתי לו כלום. הלב שלי כבר מצולק מידי בשביל לספוג עוד חבטות. אבל הוא לא מפסיק. נכון שזה מגיע במנות קטנות, דקירה פה, דקירה שם, אבל בסופו של דבר זה מצטבר לפצע גדול, שותת דם, שלא נרפא. ועם כל יום שעובר, במקום לכאוב פחות כמו פצעים רגילים על העור, הוא רק כואב יותר. והכאב לא מניח, חונק, מסחרר אותי. אני לא יכולה לנשום, אני לא יכולה לחשוב, אני לא יכולה כלום חוץ מלכאוב. אז בפעם הבאה שאני אראה אותו, במקום לשמוח אני אהיה עצובה. וזה בכלל לא ישנה אם הוא יבוא לבקש סליחה או לריב עוד. כי אני לא אשכח כלום, אפילו אם ארצה, לא אוכל לשכוח כלום, כי הצלקות של הכאב חרוטות לי עמוק, עמוק בלב. ושום דבר בעולם לא ישנה את זה.
עד פה אני והרהורי להיום..
לא שמישהו באמת נכנס לפה>.>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Bleeding girl