הסיפור שלהם , בלי סודות

בפרק הקודם : .. נפרדנו כמו אנשים שמכירים זה את זה שנים . התחבקנו , לא יכולתי לעזוב אותו ,והוא לא נתן לי להשתחרר מזרועותיו . נישקתי אותו בלחי .. הדמעה שלי הודיעה לו שאני אתגעגע אליו . והמבט העצוב שלו הראה לי שהוא יתגעגע אליי לא פחות .הוא הלך .. עליתי לבית . חשבתי על מה שקרה עד הבוקר . לא נירדמתי .נזכרתי בעיניו .. שהיו כל כך עצובות ..אבל הן לא בכו .. הוא אף פעם לא בכה לידי . כניראה שהתחושה של ריב היתה לו עדיין בראש . אבל הוא לא הראה את זה .. וגם אני .

* ביליתי חודש מדהים ברוסיה . נהנתי לראות את כל החברים .. שכל כך היו חסרים לי . אבל גם לזה הגיע סוף . הגיע זמן לחזור לבית החדש שלי , בישראל . ידעתי שאני עוד אחזור לביקורים , אבל הבנתי שהכל כבר לא יהיה אותו דבר . אני לא אהיה אותה אחת שנסעה מרוסיה .. ילדה קטנה ותמימה .. שלא יודעת את ערך חייה. שחושבת שכל דבר בעולם יהיה טוב בשבילה . כשהגעתי לישראל .. הבנתי שישנם אנשים שלא תמיד יהיו בצד שלי . שיהיו כמה שלא יחשבו כמוני . הם יהיו נגדי . ואני אצטרך להתמודד אם זה .

החזרה שלי לכאן , לביתי החדש , היתה נעימה ביותר . קוקי קיבלה אותי בזרועות פתוחות ושמחה לראות אותי . היא עידכנה אותי בכמה דברים . הדבר המוזר ביותר שראיתי כשחזרתי הנה , היה זה שכשהגעתי לקוקי לבית , ראיתי שם את דור  (החבר שלו ) . לא הבנתי למה הוא איתה . אחרי הסברים נוקשים של קוקי התחלתי להבין . היא סיפרה שבזמן שהיתי בחו''ל דור ואחיה הקטן של קוקי – ניקיטה  , מאוד התחברו . הוא היה כמו האח הגדול שלו . היתה בי תקווה שהכל חזר להיות רגוע . שאין יותר ריבים ביני לבין רומה , והחברים שלו . הפרידה שלי ושל רומה שינתה את דעתי כלפיו . הייתי כמעט בטוחה שהכל חזר לקדמותו . חבל שלא . כבר אחרי כמה ימים ראיתי שדבר לא השתנה . רומה וחבריו עדיין מקללים , פוגעים ומציקים לי ולקוקי . האמת שהתאכזבתי . אחרי שהיתה לי חופשה מהחיים שלי בישראל , הרגעתי את עצמי וסידרתי את המחשבות . החלטתי שכשאני חוזרת אני אבוא לרומה ואגיד לו שלמרות הכל , למרות כל מה שקרה  בינינו אני עדיין מחשיבה אותו לבן אדם הכי יקר שיש לי , ושאני לא מוכנה לוותר על הקשר המיוחד הזה . אך לא הייתי מסוגלת . פעם ראשונה בחיים פחדתי לטעות . לפני כל הסיפור הייתי בטוחה שבכל דבר אני זו שאצא הצודקת , כי אף פעם לא טעיתי . בחיים לא . אבל הפעם לא יכולתי לעבור את הגבול הזה . המצב היה כמו שלפני הנסיעה . בדיוק אותו דבר . אבל יותר ירידות , יותר פגיעות והצקות .הבנתי שהוא לעולם לא יוכל להשתנות , גם אם הוא ירצה . כל יום מחדש עברתי את הכאב מחדש . הפגיעות היו כה חזקות עד שחשבתי שאני הולכת להישבר בכל רגע . ופתאום זה נגמר . ברגע אחד , בדיוק כמו שזה התחיל . לא שמעתי מרומה ולא מהחברים שלו במשך כמה חודשים ..

...ארזתי את חפציי ויצאתי מהדירה .

אמא : '' דניאל ! לא שחכת כלום ?? ''

אני : '' לאא ! בדקתי 10 פעם ולא נשאר כלום בחדר ! ''

אמא : '' טוב מותק , את יכולה לרדת ולחכות לי ולאבא למטה .''

ירדתי ללובי , הסתכלתי במבט אוהב על הכורסאות , משרדי המזכירה והמנהל של בית קליטת עולים חדשים . זה הוא הבית הראשון שלי בישראל . עברתי בו הרבה חויות . אבל חייבים לעזוב , לעבור דירה , לא ממש רחוק , ברחוב ליד . הזכרונות הציפו אותי . הסתכלתי בתמונה של ילדי חנוכה . איזו קטנה אני ניראת בתמונה ! אני כבר בת 10 , והתמונה מלפני שנתיים לפחות : ) . היה נעים להיזכר בילדות . ראיתי את קוקי שלי עומדת לידי בתמונה . הינו ילדות ממש תמימות . מאז הכרתי את החיים הרבה יותר טוב והבנתי מלא דברים . אני עדיין בקשר אם קוקי ! בחיים לא נפרד כי אני והיא זה לנצח . היא עברה דירה חודש לפניי . כבר ביקרתי אותה כמה פעמים .... הרגשתי נגיעה קלה בכתף . הסתובבתי וראיתי את רומה . איך שחכתי ממנו . כל כך הרבה דברים קרו לי בלעדיו . למה הוא בא ? עצמתי את עיניי וניסיתי לחשוב במהירות מה להגיד ואיך להתנהג . פתחתי את העיניים והופטעתי לראות שאין אף אחד לידי . יפה דניאל ! את כבר מתחילה להזות ... שמעתי את קולם של ההורים שלי . ירדנו לחניה שמנו את כל הדברים הכבדים במשאית ולקחנו כמה תיקים בידיים . אין כל כך הרבה ללכת עד לבית החדש . זה ממש קרוב לפה . לקח לנו 7 דקות להגיע לדירה . הסתכלתי במבט בוחן על האזור . נחמד , נחמד .. לא כמו בבית אבל גם פסדר .. צריך להבין שזה הוא הבית החדש . פתאום כל התיקים נפלו לי מהידיים . אמי לא נבהלה ורצה אליי . היא לא הבינה מה קרה ואני לא הייתה מוכנה להסביר לה . ראיתי אותו ! הוא , ישב על אופנוע והחברים שלו התאספו מסביבו . הם ראו אותי , חייכו , לא הוציאו מילה . גם אני .. אבל לא כי לא היה לי מה להגיד , פשוט לא יכולתי להוציא ציוץ . חשבתי שהוצאתי אותו מהחיים שלי . ופץאום אני רואה אותו מסתובב ליד ביתי החדש . אספתי את כל מה שנפל לי . התחלתי לעלות במדרגות . שמעתי את דור צועק לי משהו , אבל כאילו ניהיתי חירשת . לא שמעתי , או שלא רציתי לשמוע . פשוט התעלמתי מכל הערה שלהם .

הנה .. כבר כמה ימים אני גרה בבית חדש , חדר חדש , הכל חדש לי . געגועים לבית קנדה לא עזבו אותי . קוקי באה לבקר גם . בילינו יחד כמעט כל יום . וגם לאה הצטרפה . לא ממש אהבנו אותה , היתי קשורה יותר לקוקי ולא התיחסנו ללאה כמעט בכלל . זה פגע בה אבל לא ממש היה איכפת לנו ..

טעינו לגביה . חשבנו שהיא לא תעשה אם זה כלום . אבל היא כן . היא ניסתה לנקום . צחקתי מזה . הצחיק אותי זה שמישהי מנסה לנקום בי  .

לאה הסתובבה אם רומה פתאום , היא ניהיתה ידידה טובה שלו . היא דיברה עלי איתו וסיכסכה לאט לאט . הוא נעשה מגעיל אליי .. הבנתי שלאה מחרטתת חופשי .. מה היתי יכולה לעשות ? לנקום בה בחזרה ? למה ? היא ילדה קטנה , מה היא מבינה . היא משחקת במשחקים של גדולים , אם היא תרצה להבין את זה היא תבין . אני לא מתכוונת להעיר לה על זה . יום אחד ראיתי אותה ואת דור עומדים בבינין ומתחרמנים . בת כמה את מתוקה שאת עושה את זה ?! 9 ?? לדעתך זה הזמן ? . לא רציתי להגיב על זה .. נשארתי אם דעתי ..

הכל היה בסדר , החיים זרמו .. רומה פגע , ההורים תמכו , חברות גם .. אני לא חושבת על כלום .. כי אין על מה לחשוב . נהינתי לחיות . עד שלילה אחד , נפלאפון שלי צילצל , תוך כדי שינה , קמתי ועניתי .

.... : '' דניאל ? הערתי אותך ? ''

דניאל : '' מה ניראה לך ? מה אני יכולה לעשות בשעה כזו ? לעפות עוגיות ? 0_0

.... : '' אני מצטער , אני הייתי חייב לדבר איתך דחוף ''

דניאל : '' טוב נו , דבר , לא נורא גם ככה עוד 4 שעות הייתי קמה .. : / תודה שהערת אותי טיפה יותר מוקדם . ''

... : '' חח .. אני באמת מצטער אם את רוצה אני יכול להתקשר מחר .. תמשיכי לישון , לילה טוב ''

דניאל : נו ! כבר הערת אותי ועכשיו אתה מנתק ?! דדבברר ! ד''א ! מי זה ??? ''

.... : '' חשבתי שזיהית אותי ''

דניאל : '' לא , אני לא . מי זה ? ''

.... : '' זה רומה ... ''

המשך יבוא : )