מתי הפכה האמת לדבר כל כך לא אבסולוטי?
הרי אם דבר אכן קרה סימן שהוא אמת ואם לא סימן שהוא שקר.
הבעיה ידידי, היא שכאן נכנס לו משחק ההאשמות, הבדיות, הזכרונות והשכחה. וגם עולה שאלה, כי אם משהו קרה ואיש לא צפה בו, או איש אינו נשאר בכדי להוות עדות, או כל העדים שומרים על נדר שתיקה, האם הדבר הוא אכן אמיתי בעולם שכולו בנוי משברי סיפורים? אם אין מי שיספר את הסיפור, הסיפור נמחק? ואם יש אדם אחד שהוא העדות המיידית היחידה, סימן שהוא משקר?
לגבי הראשון, תמיד אהבתי להאמין שכן.
שאם אני מרשה לעצמי להיות פגיעה מול אדם אחד שאני סומכת עליו, ואם אני נפתחת מולו ואך ורק מולו, הרי שהוא יכבד את הפרטיות שלי והמאורע ימחק מספרי ההסטוריה ההמוניים. לאחרונה גיליתי שאין זה המצב. כאשר אני שופכת את ליבי ומרשה לעצמי להתפרק מכאב מול אותו אדם שאני אוהבת, ומבקשת ומתחננת שישמור על כבודי, והוא מצדו מספק לאויבי דלק שבסופו של דבר גורם רק לעוד פגיעה אצלי בהסטוריה, משהו נשבר. כשאני חושפת את עצמי מול מישהו ונותרת פגיעה וללא שריון, אף פעם לא צפיתי שהוא יקום ויעזוב אותי מתבוססת בדמי. ובטח שלא יחלוק עם אחרים את מכאובי ואת הפגעים שבי ובשפיותי. והנה הכל נסגר מחדש.
לאן נעלמה האינטימיות?
לגבי השני, אני תמיד מאמינה עד שהסיפור נהיה מופרך מדי או עד שאני שומעת מספר עדויות נוגדות.
כנראה שלרוב בני מינינו זה לא מספיק, ושהאשמה שמישהו מטיח מתוך השפלה אינה נעלמת ודובקת במואשם שנים רבות. ובשביל להוסיף חטא על פשע היא רק צוברת עמה עוד האשמות על הדרך, מקלה על שונאי לפגוע בי ולערער את אמינותי פעם אחר פעם. עוזרת להם להרוס כל דבר טוב שנקרה לדרכי, והפעם מתוך קנאה ופחד מהוקעה.
אולי זה אמור להחמיא לי, עד כמה שאני פגועה כרגע, הרי שפגעו בי מתוך פחד ומתוך נקאה. הרי שאני מהווה איום כלשהו על אדם שכביכול מציג את עצמו כחזק וחסר סנטימנטים. ואני ערערתי אותו. אבל באמת שלא התכוונתי, והייתי שמחה אם המצב היה חוזר לקדמותו. עכשיו כבר מאוחר מדי, יותר מדי בוץ נזרק מהצד השני של הגדה ואני קבורה עד מעל הראש עם יותר מדי כבוד בשביל לזרוק חזרה. אני תוהה אם בכלל מגיע לו הכבוד הזה?
ואתה,
אתה שהשארת אותו להתבוסס בדמי, אתה שמכרת אותי לחברך הטוב-האדם השבור שמנסה בכל כוחו לפגוע בי, מה אתה רוצה?
אני רוצה אותך, למרות ובגלל הכל, כי אתה עוד לא מגובש אבל טמון בך פוטנציאל בחייך לא תזהה. ועם ההשפעות הנכונות, אתה מסוגל לצמוח לגדולה ואני מסוגלת לראות את זה כבר עכשיו. אני רואה הכל, אני לא נאיבית ולא טפשה כמו שאתם חושבים שאני. אני פשוט לא מפגינה הכל משיקולי הישרדות קשים. רב צעדי מחושבים בחכמה, ונדיר שאני עושה טעויות. כמו אתמול. הבעיה איתי, או בעצם איתכם, היא שהטעויות שלי רודפות אותי לנצח ולא משתחררות לעולם, כי אתם לא שוכחים.
אבל נחזור אליך.
עם קצת רצון וקצת בגרות שאני מקווה שתגיע בקרוב, אתה מסוגל לגדולה.
אתה מבין האנשים היחידים שיצא לי לפגוש שיש להם כוחות נפשיים שכאלה, אתה הרבה יותר חזק ממה שאתה חושב. וגם ככה אני בטוח שאתה חזק. ואתה אדם הרבה יותר טוב והרבה יותר איכפתי ממה שאתה חושב שאתה וממה שאתה נותן לעצמך להראות. כי הבעיה שלך היא שברגע שאתה נפתח, אתה תופס את עצמך ובורח. נסגר וננעל. ועם חברים שכאלה, אי אפשר להאשים אותך.
לי אתה עדיין חשוב, ואני עדיין מוכנה להלחם בשבילך.
אבל לא בכח,
לא בלי הרצון שלך.
והכח להחליט בידיך. רק תחשוב טוב לפני שאתה משתפן גם הפעם, ומתחרט על זה אח"כ.
יש גבול גם למספר החנינות שניתנות במשחק.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
