אני לא רגילה למצב הזה, אני לא בנאדם מחושב מספיק. וגם כשאני כבר מנסה לחשוב ולשקול צעדים אני מגלה כל פעם מחדש שחוסר הנסיון שלי בעניין מביא לתפיסות מעוותות מעט ולהסקת מסקנות שונה מזו של שאר העולם השפוי. זה לא שאני חיה את הרגע באופן גורף או חסר אחריות, אני פשוט נוטה לעשות מה שאני רואה לנכון באותו רגע מבלי להשקיע מחשבה באיך המעשה בעצם מתאר אותי. ויש מעשים שלא ייחסתי להם שום משמעות עד שהסבו את תשומת לבי אליהם. וגם אז לא הבנתי בדיוק את הנקודה ואיך בדיוק ממעשה אינסטינקטיבי זניח ניתן להסיק עלי מסקנות. אולם אני מאמינה לדעת הרב במקרה הזה; כי לא רק שאני במיעוט אלא שאני לבדי בצד ההוא של המתרס.

באמת שמשחקי הכבוד האלה נהיים מסובכים מדי בשבילי.

זה מרגיש כאילו על כל פעולה שלי יש מליון ואחת פרשנויות. ואף לא אחת מהן תואמת את הכוונה או את החוסר כוונה שלי. זה לא שאני חיה בתאוריית קונספירציה, אני מניחה שלכולם זה ככה. פשוט מוזר שלא שמתי לב לזה עד עכשיו, ושגם עכשיו אני לא יודעת איך להציל את עצמי. כלכך הזוי;
אני לא יכולה להרים טלפון לידיד שלי כי הוא מניח שאני רוצה אותו. אני לא יכולה לשלוח סמיילים בהודעות כי כנראה שהם אוצרים בתוכם משמעויות נסתרות. אני לא יכולה לדחות בחור שמתחיל איתי בדרך שאני רגילה אליה כי החברים עושים לי פרצופים ודואגים שאני יוצאת כלבה. אני גם לא יכולה לבטל משמרת שמלכתחילה לא רציתי כי במקרה דוד שלי מת בערב שלפני ויש לוויה, כי האחמ"ש חושב שזה שקר וגורם לי להראות כמו הזונה הדו פרצופית הי גדולה בעולם. והכי אני לא יכולה לעזור לחברה שלי כשהיא חולה במחסן של הפאב אם אנשים שהיה לי ריב איתם יושבים על הבר, כי כנראה שאני מתחבאת מהם.
באמת?
עד כדי כך?

אני מצטערת, אני פשוט לא חושבת כלכך רחוק.