הבנתי, הפנמתי, קיבלתי, המשכתי.

לבכות אני כבר לא בוכה, להתבכיין אני כבר לא מתבכיינת.

מספרת בקרירות לכל מי שדורש לדעת על הדברים שאמרת והסיבה שנגמר.

אבל בפנים, ביני לבין עצמי,

הפנטזיות לא מפסיקות. שתבין מה איבדת ושתרצה אותי חזרה, שמשום מקום תבין שבעצם גם אתה אוהב אותי. שתחשוב עליי ותרגיש שחסר. שתראה אותי ברחוב כשתחזור ויעקוץ לך מספיק. ואני יודעת שזה לא יקרה. אני יודעת. אני מכירה אותך טוב מספיק בשביל לדעת שאתה לא תחשוב ושאתה לא תחסר ושבאמת באמת שלא איכפת לך.

אבל אני לא מצליחה להפסיק.

עכשיו קמתי מהמטה,

התעוררתי לפני משהו כמו שעה ופשוט שכבתי שם והעלתי זכרונות טובים שאני צריכה למחוק.

אבל בשקט,

שאף אחד לא ידע,

אף פעם לא יכאב לי מולך.