הפוסט השלישי שלי בעשרים וארבע שעות, אכן הישג.

כרגע אין לי ממש מה לכתוב, אבל הפכחות ברחה ממני פעם נוספת והצורך להתבטא עולה על גדותיו.

רציתי גם להגיד תודה. תודה לחברתי הטובה שהוציאה אותי מהבאסה ולידידי הטוב ששמר עליי שלא לפול אליה שוב. והוא אפילו לא ידע במה מדובר, כך שאלמנט הרחמים לא שם ולא מציק לי. ולך חברתי הטובה, אני רוצה להודות גם על שיחות העבר, גם על העצה והתובנה, ובעיקר על על היותך חברה שלי ועל התמיכה שזכיתי אליה זכיתי ממך.

וגם לכם ידידי הקרובים-רחוקים שנכחו אתמול בשיחות וברגע התובנה.

תודה שהחזרתם לי את הביצים שאבדו לי.

האגו המזוייף ומערכת השקרים העצמיים שמרכיבים אותו מתחילים להבנות מחדש.

הגיע זמנם באמת.

ועם כל הכאב והדמעות והפנטזיות שהוא יבין מה הוא מפסיד ויחזור על ארבע,

הגיע גם זמנו.

הוא לא אוהב אותי מספיק, לא איכפת לו מספיק, ואין לו שום צורך מיוחד להיות איתי, בעוד שאצלי הכל הפוך.

אז כל החרא שאני מרגישה מהפרידה כרגע, בגלים, עדיף על החרא שהייתי מרגישה באופן רציף אם הייתי ממשיכה להבליג.

מחר משמרת ראשונה,

דף חלק משהו. מגיע לי. לא?