שנים של אימונים תחת שכבות מכובדות של קרח לימדו אותי לנשום עמוק בעודי שוקעת בעוד מערבולת מסחררת.

והנה, השלג הפשיר, ואני עומדת ערומה ופגיעה בשדה הפתוח בעמק הנשכח. וזה כאילו כל החומות נפרצו ואני חופשיה לרוץ במרחבים הפתוחים, אך אני עומדת במקום.

נינוחה בכאילו, סופרת מבטים חולפים ובוחנים כל מילימטר של עורי הלבן, אפילו שזה לא כל כך פשוט להבחין בין צבעים בתהום הזו. (קבלו ח"ח ממני אליכם, ישר כח.)

אני אעמוד לצדך, אני אעמוד לצדך, אני אעמוד לצדך בפעם הבאה שתשקעי, אך בשתיקה הצורמת שאימצת לעצמך במים האפלים קשה לדעת איפה את עכשיו. חבל שלא לימדו אותנו למדוד מרחקים בפעימות לב, או לעקוב אחרי מטרי מטאורים.