הגשמה עצמית?

כוסאמק עם האור המסנוור הזה, אני מקלל בלב ומבין שאני בטח אמור להתקדם אליו.

אני מנקה מעצמי את האבק, ומתחיל ללכת לאט, בחוסר חשק לפגישה שלי עם אלוהים.

אני אפילו לא יודע אם זה נקרא מנהרה, הדבר הזה שאני הולך בו, זה סתם חושך עם חושך ועוד הרבה חושכים שמובילים לנקודה זוהרת.

אני חושב לעצמי, שיחכה האלוהים הזה, כל הפעמים שאני חיכיתי בשבילו.

הוא תמיד ידע שאני מחכה לו, אני בטוח שהוא ידע.

אבל הוא בטח חשב שלפתור את בעיות הרעב והמלחמות בעולם זה יותר חשוב.

אז אתה יודע מה, איש גדול? גם לי היתה פה מלחמה, למה לא הסתכלת עלי?

לא השתין לכיוון שלי.

הוא נתן למחלה הזאת את כל הזמן שנדרש, כדי לרסק כל רגש ורגש, כל מחשבה, כל דבר בי,

הוא ריסק ומעך ודרך והכאיב.

והחברים.

אני לא אהיה שקרן, אני מודה - בהתחלה הם היו שם, כל החבורה כולל החברה היפה שלי.

הם היו שם והם באו לבקר בבית חולים כשהמצב התדרדר.

אבל ככל שהזמן חלף גם הם התחילו לנטוש, בהדרגה, כדי להיות עדינים אני מתאר לעצמי.

ומצאתי את עצמי שם די לבד, חשבתי שהחברה היפה שלי תישאר.

אני לא יכול לומר את זה בלי לצחוק. חשבתי שהיא תישאר? החברה היפה? עם ילד חולה ומסכן?

גם אצלה זה היה עניין של זמן עד שהיא נפרדה בדרך הכי מנומסת ופוליטקלי קורקטית שהיא יכלה.

וזה היה הכי קשה.

לאט לאט נרקבתי שם לבד, התרופות היו החברים, המחשבות האובדניות היו הנחמה,

ואולי היתה גם תקווה. כנראה שהיתה, אם לא התאבדתי.

אני ממש קרוב כבר לאור המעצבן הזה, כוסאמק הייתי צריך להביא משקפי שמש.

זהו. הנה הוא, האיש, מחייך אלי.

משום מה אני משתתק, אני יודע שהוא בכל זאת מכיר אותי, לפי החיוך הזה.

כנראה שהוא כן ליווה אותי.

אני מסתכל לו לתוך העיניים, במן אומץ כזה, אבל לא נראה לי שזה עובד עליו מי יודע מה.

והוא מחייך ואומר לי שלום.

יש שתיקה מביכה כזאת, אבל הוא סתם מחייך את החיוך הרגוע שלו.

"נו, חיכיתי לך." הוא אומר בשלווה.

"אני רואה, ממש סבלת בטח."

הוא מסתכל עלי בשקט, בוחן אותי טוב טוב, כאילו חושב לעצמו אם בכלל שווה לו לענות לי.

אני ממלמל איזה משהו והוא אומר לי בסופו של דבר שאני צריך לבחור.

"מה לבחור?" אני לא מבין.

"תבחר. אתה רוצה ללכת עכשיו לגן עדן, או שאתה רוצה שאני אשלח אותך בחזרה למחלה?"

אני די מופתע, אבל מתעשת מהר.

"זה כמו לבחור בין גן עדן לגיהנום. קח אותי לגן עדן, בבקשה."

הוא מחייך. "זה בדיוק ככה."

שני מלאכים מתקרבים אלי כדי ללוות אותי לשער גן עדן.

אני מסתכל עליו עוד רגע אחד קטן.

"ו...אלוהים?"

"כן?"

"תחליש את האור שם למטה."

ערן. והחיוך הזה שלו. ואיך לא אמרת, לעזאזל.

ערן שצוחק אליך מהתמונה, שמישהו ייגרום לצחוק כמו שהוא גרם לך,

איך, איך?

ערן שלמדת איתו ביסודי, ובחטיבה, ובתיכון, ולמדת ממנו,

וערן שידע הכל. ידע הכל, חוץ מדבר אחד.

ערן שהסתכל עליך וצחק כשאמרת משהו טיפשי,

שחיבק אותך כשהיית צריכה,

שלא הבין.

ערן, המוכשר הזה, שהיה אהוב על כולם,

שרץ הכי מהר בשיעור ספורט,

שעשה דברים שגרמו ללב שלך לבעוט חזק.

ערן שלא הצלחת לומר לו,

הבטחת שתגלי לו.

הבטחת לעצמך שתגלי לערן שאהבת אותו.

איך לא אמרת?

נתת לו להתגייס, והבטחת שהנה - בחופשה הראשונה שלו מהצבא את תגידי לו,

כמה שאת אוהבת אותו.

חיכית שהחופשה הזאת תגיע,

אבל הוא אף פעם לא חזר.

ערן שכמעט היה שלך,

ועדיין צוחק אליך מהתמונה,

איך לא אמרת?

מיכל הקטנה.

("ובתמונה הישנה, אהבתי הראשונה.")