אחרי כ"כ הרבה זמן כזה את כבר יודעת שאשליית האושר מאוד דקה ועלולה להתפוגג תוך רגע.
אז את מחפשת לך מקום שקט, באמונה שבאמת קיים דבר כזה,
וכשאת מריצה לך את האפשרויות האלה בראש את גם חושבת לעצמך-למה אנשים כל הזמן מחפשים?
המציאות היא אחת, היא קיימת, אמנם היא ניתנת לשינוי,
והיא בידיים שלך, ככה אבא אמר לך, העתיד שלך,ההווה שלך, הכל אצלך בסופו של דבר,
אבל הכל כ"כ מציאותי שלפעמים אין כבר כוח להחדיר את החלומות לשגרת היומיום.
לפעמים היית רוצה להכנס לתוך משחק מחשב או ספר קומיקס,
להיות נסיכה חסרת אונים שמישהו בא להציל.
היא לא עושה כלום, רק מחכה שם.. אנשים אחרים כבר ידאגו לכל הצרות.
והוא יסבול בדרך אלייך, את יודעת, וזה מחזיר אותך לעניין המציאותי,
ואולי צריך לחתוך וזהו, רק שלא ייסבול יותר, האהוב שלך.
ובסופו של דבר את מבינה ששקט זה לא באמת משהו שאפשר להשיג ויוצאת למועדון עם מוזיקה שקורעת את האוזניים.
מיכל הקטנה.
("היא עלולה להיבהל")