הגשמה עצמית?

עכשיו שהבית עומד,

ואין טיפות.

רק תיק תק מהשעון.

כתבת עלי כמה שורות שהלחנת,

כתבת עלי אהבה.

פרטת עלי כאב,

פרטת אלי תקוות

התנפצתי עליך.

השלמות נראית רחוקה מאי פעם

ועדיין בהישג ידי.

האהבה נראית חמוצה-מתוקה,

השעון ממשיך לתקתק.

החלון סגור כבר כמה וכמה

הגג כבר מזמן לא מה שהיה פעם.

חודשיים, שלושה, חצי שנה,

מי ידע שזה יהיה ככה

מי ידע?

חלומות זה דבר שלא יוצא לי לזכור הרבה

ודווקא החלום ההוא...

הוא לא עוזב,

הרעש תיק-תק הזה,

שמישהו ישבור את השעון הזה,

החומות האלה.

והסערה נרגעת,

עד לרגע הבא.

מיכל הקטנה.

("והלוואי שזה הכל עד לכאן.")

זה כ"כ קטן וכ"כ גדול,

התחושה כל הזמן קטנה וגדולה

וקול מבפנים אומר לי להפסיק להיות איתך,

ומשהו יותר גדול אומר לי שאני פשוט לא יכולה בלי זה.

מכורה, מכורה אליך. 3>

מיכל הקטנה.

("מי אני שאמהר?")

אני מרגישה הקלה,

שהופכת איכשהו לאשמה וחרטה.

אני רוצה לצאת מזה,

וזה עמוק עמוק עמוק,

ואני הרי כבר כ"כ בפנים..

ובחיי,

לפעמים נראה לי שאני חרא בנאדם.

מיכל הקטנה.

("אז מה כבר אעשה?")