הגשמה עצמית?

רק כשרע לך את מתחילה להבין, שמה שאת רוצה זה בעצם מה שאת הכי פוחדת ממנו.

משהו בלי משמעות, ויצאת לרחוב החם.

שוטפת את עצמך בים של מחשבות לא מובנות, גאות של הבנה וגלים של עצבים,

הכל תוקף אותך בבום-בום-בום, אף אחד לא הזהיר אותך,

לאף אחד לא היה אכפת.

אף אחד לא ראה את מה שהיה שם באמת. אף אחד לא קיים.

את תמיד לבד, את תמיד כל אחד אחר בתוך עצמך.

את אבודה.

וכל לילה רוצה להיות מישהו אחר, להשתנות, לצאת מזה כבר, לצאת ממה שנהיה ממך,

"יפה, את כל כך יפה", זה גורם לך להרגיש הכי מלוכלכת שיש.

הלוואי שיכולת לחזור למה שהיה פעם, למרות שאת לא זוכרת מה היה,

היה טוב.

טוב אין עכשיו.

רק מחשבות אין סופיות, איש אחד פחות, בלבול.

הכל מתמוטט לך מתחת לרגליים.

את מצליחה להרגיש משהו?

מיכל הקטנה.

("הוא ברא לנו ירח, שייראו איך אנחנו פוחדים")