הגשמה עצמית?

שנתיים אחרי.

הבן שלי מת, שנתיים.

שנתיים ממלחמה, מצפון לוהט מפצצות ויריות,

ממקלטים שהיו לבתים צפופים.

והבן שלי ניסע למנוע את זה,

אורן שלי, אהוב.

אורן שהיום כדי לראות אותו אני בוכה על קבר קר,

דמעות מלוחות שאומרות הכל.

וזה כאילו מישהו יושב שם למעלה וצוחק,

משחק שוב ושוב את משחק המלחמה המטורף הזה,

האכזרי הזה.

מצפון לדרום, דרום צפון.

עוד חיילים שלא חוזרים הביתה,

בקור ליד מוות מתקרב,

שם היה אורן, הבן שלי.

חגים, חופשות, ארוחות משפחתיות,

הוא חסר, והמחשבה שתכף עוד משפחה תגיע למצב כזה הורגת אותי,

בטח אורן מסתכל שם מלמעלה, המלאך שלי, ולא מאמין,

איך זה קורה לנו שוב?

מתי יהיה כאן שקט, הוא בטח שואל.

ואני כבר שילמתי את המחיר שלי,

את הדבר היקר לי מכל לקחת לי..

עזוב אותנו,

אנחנו רק רוצים שלום.

מיכל הקטנה.

("לא כדור מחבלים")