מאוד מבולבלת בזמן האחרון.
מרגישה כאילו יש בתוכי פינג פונג שקופץ בין הרצונות שלי,
מי שחשבתי שאני ומה שאני רוצה בחיים,
למה שאולי אני באמת,ומה שאני צריכה בחיים כדי להשאר שפויה.
ואולי בשביל להשאר שפויים צריך להיות לא שפויים
תל אביב גם מאוד מבלבלת אותי.
העבודה התחילה להיות בלתי נסבלת, ואולי זה כבר לא מתאים לי, העבודה הזו.
ואני מפחדת מאוד, להתחיל משהו חדש.
אבל אני יודעת בוודואות שאני צריכה להתחיל משהו חדש,כי אני בפרק אחר בחיים.
ואני פשוט מפחדת.
מפחדת לשקוע שוב בדיכאון כשאני בעיר המדהימה והמטורפת הזאת.
מפחדת שוב והלא נודע הכיפי הזה בחיים.
אני יודעת לתת זמן והזדמנות להכל,
אבל...משותקת באיזשהו מקום.
אני מדברת על זה הרבה עם חברות,
ואחת אמרה לי לפני כמה זמן:
"את פשוט נחמדה מדי"
זה גרם לא לחשוב הרבה
על מה אני מי אני והאם ההתנהלות שלי בעולם הזה
היא לא נכונה ולא הישרדותית.
אני גם רוצה המון לכתוב, וזה קצת מרגיש לי כאילו צריך לקרות משהו ממש רע
בשביל שיהיה לי על מה לכתוב,
שהכל בי צריך לבעבע ולהתפוצץ בשביל שמשהו יקרה.
ואני לא בנאדם של התפוצצויות, אבל זה מה שקורה
כי אני באמת כנראה נחמדה מדי, כי אני פשוט זורמת עם מה שקורה מסביבי,
בלי יותר מדי להתערב, כי אלה החיים ומה שקורה קורה.
אני לא יודעת איך לשנות לעצמי את המציאות,
בשבוע האחרון מצאתי את עצמי נחנקת הרבה מהדמעות
ואני לא נותנת להן לצאת, רק ללחוחית לנצנץ מעט ולדמעות להספג בחזרה.
לפעמים אני מרגישה כאילו העולם הזה גדול עליי מדי, ואני לא מסוגלת להתמודד עם האנושות המרשעת (ברובה)
ומצד שני, אני פאקינג חזקה. כל מי שרואה אותי מהצד אומר שאני קשוחה, חכמה, מחושבת.
משווים אותי ללביאה, וזה לא מקרי שבכל מקום עבודה אליו הגעתי הציעו לי משרה ניהולית כזו או אחרת.
אבל, מבפנים, הכל פשוט גדול עליי.
וגם אם אני מצליחה, יש לזה את המחיר שלו,
חרדות, פחד, לחץ. אי שפיות בגדול.
לפני כמה ימים היה לי התקף חרדה קשה מאוד בעבודה בגלל אחד הלקוחות.
זה היה הזמן הכי גרוע שיכולתי לקבל בו התקף חרדה,
והעובדים שהיו איתי לא ממש עזרו.
למזלי הוא חלף מהר, אבל זה הזכיר לי זמנים לא טובים.
וגם מפה נובע מחדש הפחד מהחרדות.
חרדה מחרדה, זה מצחיק שחושבים על זה.
רק להזכיר לעצמי לנשום עמוק, להנות מהדרך, וכל מה שקורה הוא לטובה, והכל מסתדר בסופו של דבר.
כינוי:
Alef*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
