לא מבינה גברים, סבבה?
לא מבינה מה הם רוצים
לא מבינה איך לדבר אליהם
לא מבינה מה מעניין אותם
לא מבינה נקודה סוף.
הגעתי לנקודה שאני נהיית אובר מודעת
לעצמי כשאני בשיח עם גבר.
ואני לא יכולה לתאר לכם כמה זה מביך,
כי רואים עליי שאני נהיית מבולבלת.
לפני כמה ימים השתכרתי במסיבה,
ונמרחתי על איזה בחור שרק הכרתי.
יום למחרת פגשתי אותו וממש התנצלתי על ההתנהגות שלי,
וזה היה עוד יותר מביך כי כאילו "בסדר לא ביג דיל כולנו היינו שיכורים" ובואי נשכח מכל הסיפור הזה
והוא בכלל בקטע של השותפה שלי, שזה הופך את העניין לעוד יותר מביך.
אבל וואו הוא מדהים בעייני.
לא משנה, לא הפואנטה.
אני מרגישה לפעמים כל כך חסרת ביטחון פה בעיר
מרגישה חשופה לכל, ולפעמים מתגעגעת למאורת ההתבודדות שלי בקיבוץ, שהייתי יכולה לבלות ימים שלמים בחדר הקטן שלי לבדי, בלי לראות עולם ואנושות.
פה אני גם יכולה להתבודד בחדרי ימים שלמים,
אבל זה קצת לא אפשרי, כשיש לך שותפים ופאקינג בית ספר וגן ילדים מול החלון הענקי בדירה שלך שכל מה שאתה שומע בין השעות 14 ל18 זה ילדים צורחים, הורים צורחים על הילדים ואופנועים. סך הכל חוויה.
אז גברים.
מה, מה?
באמת שלפעמים אני חושבת לעצמי וואו,
אני כנראה אהיה רווקה לנצח
או שמתישהו אפסיק להיות בררנית ואתפשר
למרות שזה הסיוט הכי גדול שלי,
ואתכער עם השנים, וגם מישהו יתפשר עליי.
אבל לפחות לא אשאר לבד, נכון?
או שאולי זה הגורל שלי.
גיל 26 מתקדם לעברי בצעדי ענק
לא רוצה, לא מוכנה,
תנו לי לחזור לגיל 18 באמאשלכם
לא התחברתי לצורך הזה בלהתבגר
אולי אם אסיים את חיי עכשיו אשאר לנצח בת 25
ולא אני, ולא אף אחד מהסבטבה שלי יצטרך לסבול יותר
כי החיים האלה הם סבל אחד ארוך מתמשך שעובר לאט.
כינוי:
Alef*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
