אתמול קמתי בת אדם מאושרת.
קמתי, אהבתי את עצמי,
וידעתי שגם אוהבים אותי.
קמתי והתחלתי לרקוד,
חייכתי ואהבתי את הרגע
הקלישאתי הזה שהשמש זורחת
והציפורים מצייצות
ואחחחח איזה יום נפלא להיות חי.
וגם הייתי בלחץ, מהעבודה החדשה,
אבל ידעתי שיש לי אותך מאחוריי,
אז נרגעתי ונשמתי לרווחה.
לעולם לא דמיינתי לעצמי איך יום האתמול ייגמר.
לא צפיתי,
או שפשוט בחרתי להתעלם?
מעולם לא אמרו לי מילים יפות כמו שאמרת לי,
ואני לא כועסת עליך,
כי עשיתי הסכם עם עצמי שאני מודעת להשלכות
במידה ותשבור לי את הלב,
למרות שהבטחת שלעולם זה לא יקרה.
אני יודעת, ואני מבינה.
אני רוצה להאמין שאתה באמת בתהליך עם עצמך
ואני רוצה שיהיה לך רק טוב, באמת.
כי אני לא אוכל לחיות עם התחושה שאני יודעת
שעשיתי למישהו הרגשה רעה,
גם אם זה בא מאהבה,
כי עם כמה שהיא טובה ככה היא יכולה להכאיב.
ואני כואבת.
כי זה הרגיש פאקינג אמיתי,
ופחדתי לאבד אותך, וזה קרה,
ואין לי מילים.
ואני לא יודעת מה לחשוב.
ואני פשוט מאוד,
עצובה.
אני באמת לא יודעת אם אמצא עוד מישהו כמוך
שמקבל אותי כמו שאתה מקבל אותי.
אז היום קמתי עצובה
וכנראה שגם מחר אקום עצובה
אבל אני לא נותנת לעצמי להישבר.
כינוי:
Alef*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
