נקודת מבט שונה..

ייאאא.... כמה זמן כבר לא עידכנתי!!...

אני לא מאמינה... אני כבר לא זוכרת מתי קרה מקרה כזה שלא עידכנתי במשך יותר משבוע...חחח

מממ.... משו שלא ממש קשור לפוסט...אבל בהחלט חשוב!!!!!

לכל מגבי הנאצה למיניהם!!.... אם לא נאה לכם הבלוג שלי אז פשוט אל תיכנסו אפילו!!! ובטח ובטח שאל תגיבו!!.... לומרות שזה לא ממש חשוב כי זה גם ככה מוריד מהערך ומהכבוד שלכם...אבל בכ"ז.... תגובות נאצה - לא פה!!!!

(בד"אר אף פעם לא היו לי תגובות כאלו בבלוג.... אבל בגלל מקרה שקרה בפוסט הקודם, אני מעדיפה מליהמנע מתגובות נוספות כאלו !!...)

ועכשיו משהו באמת באמת חשוב שמזמן לא הרגשתי ככה!!...- אני שמחה!!!! מאושרתת!!!..

הילד שאני אוהבת כנראה אוהב גם אותי ...  ובשישי התנועתי האחרון היינו כל הזמן ביחד והיה גם נורא נורא כיףף!!!...קרו גם כ"כ הרבה דברים שאין לי אפילו מילים יותר לספר!!!.... אז אני פשוט מסכמת בשתי מילים!!!  : אני שמחה!!!!!

בקרוב גם קורס מדצ"ים!!... אני כ"כ מקווה שאני אוכל לצאת... והכל בגלל המחיר הדפוק ששמו.... לא מספיק שזה איפושהו בצפון ל-12 ימים ביער עם אנשים שאת לא מכירה ושינה בחוץ רק בשיקי שינה... אז זה גם 1,050 ש"ח..... ואני לגמרי בטוחה שיהיה ממש ממש כיףף שם... אבל המחיר לטעמי נורא גבוהה!!!

ויש לי עוד מלא מה לספר אבל ממש כבר אין לי כוח...

מממ... לפני יומיים שלושה בערך קניתי ספר עד כדי כך מעניין עד שבעמ' מסויימים איזה 2, פשוט התחלתי לבכות.....  הספר נקרא: "האי של סופייה"... אני ממש ממליצה עליו.... אחד הספרים הכי יפים, מעניינים, מרגשים ומרתקים שקראתי!!!!

ממ... סתם למי שבא לו לדעת למה זה כ"כ ריגש אותי מוזמן לקרוא את הציטוטים הבאים מהספר:

******הציטוטים די ארוכים  אני אכתוב את הכל...ולמי שאין כוח לקרוא את הכל אז אני גם אשים כל פעם בחלקים בכל פוסט (חלק 1, 2..וכו'..)******

" חודש מאי מביא איתו לכרתים את הימים המושלמים ביותר. באחד מן הימים הנפלאים האלה, כשהעצים היו עמוסי פריחה ושאריות השלג בהרים נמסו לנחלים של בדולח, עזבה אלני את כרתים ועברה לספילונגה (שם של אי). בניגוד אכזרי למאורע הנורא הזה היו השמיים כחולים כבוהקים, בלי אף אנן. קהל התאסף כדי לצפות, לבכות ולנופף לשלום האחרון. גם אילולא נסגר בי"ס רשמית למשך יום מתוך כבוד למורה שנאלצה לעזוב, היתה הכיתה מהדהדת בריקנותה. התלמידים והמורים נטשו את בית הספר. איש לא היה מוכן לוותר על הזכות והחובה לנופף לשלום ל"קיריה פטריקיס" האהובה.

אלני פטריקיס היתה אהודה על כולם בפלאקה ובכפרים בסביבה. היה לה קסם אישי שמשך אליה ילדים ומבוגרים כאחד, וכולם הוקירו וכיבדו אותה. הסיבה הייתה פשוטה: מבחינתה של אלני, ההוראה הייתה ייעוד, והתלהבותה הציתה את לב הילדים כלפיד. "אם הילדים יאהבו את הלימודים, הם ילמדו", זה היה המשפט שהנחה אותה, אם כי לא היא ניסחה את המשפט הזה,אלא מי שלימד אותה 20 שנה קודם לכן- מורה שההוראה בערה בו כאש.

ערב לפני שעזבה את הבית לתמיד הציבה אלני באמצע השולחן אגרטל מלא פרחי אביב, וזר הפרחים הקטן והקורן שינה להפליא את החדר. היא הבינה את עוצמתה של המחווה הפשוטה, את כוחם של הפרטים. היא ידעה, לדוגמה,שחשוב לזכור את יום הולדתו של ילדאו את הצבע האהוב עליו, כי זה עשוי להיות המפתח לכיבוש לבו ונפשו. התלמידים בכיתתה גמעו את הידע שביקשה להנחיל להם, בעיקר מפני שרצו להשביע את רצונה ולא מפני שאילצה אותם ללמוד. אחד הדברים שסייעו לתהליך הלמידה היה האופן שבו הציגה את העובדות והמספרים: כל פיסת מידע נכתב על כרטיס שנתלה מהתקרה, וכך נראה הכיתה כאילו להקה של ציפורים אקזוטיות מרחפת בלי הרף מרחפת בלי הרף מעל.  אך המורה האהובה לא היתה היחידה שעמדה לחצות אותו היום את רצועת המים אל ספילונגה. הקהל התקבץ גם כדי להיפרד מדימיטריס, אותו ילד בן 9 שהוריו התאמצו כל כ להסתיר את סימני מחלתו במשך שנה או יותר. מדי חודש עשו ניסיון נוסף להסתיר את הנגעים: המכנסיים הקצרים הוחלפו במכנסיים ארוכים, הסנדלים הוחלפו בנעליים גבוהות, ובקיץ נאסר עליו לשחות בים עם חבריו כדי שהכתמים על גבו לא ייחשפולעין. "תגיד שאתה פוחד מהגלים!" התחננה אמו. זה היה מגוחך, כמובן. כל ילדי הכפר למדו מקטנותם להינות מכוחו המסעיר של הים, ולמעשה ציפו לאותם ימים שבהם רוח המלטמי הפכה את הים התיכון פראי. רק חלשלושים נתרעו מהגלים. במשך חודשים רבים חי הילד בפחד מפני חשיפת מחלתו, ובלבו ידע תמיד שזהו מצב זמני ובמוקדם או במאוחר הדבר יתגלה.  אם אורח מבחוץ היה נקלע לכיכר באותו בוקר קיץ, היה מניח בוודאי שהקהל נאסף להלוויה. הי שם כמאה איש, רובם נשים וילדים, ודממה קודרת שרתה עליהם. הם ניצבו בכיכר הכפר, כגוף גדול אחד, שותקים וממתינים בנשימה חרישית אחת. ברחוב הצדדי הסמוך פתחה אלני פטראקיס את דלת ביתה. היא ראתה מולה את המחזה הנורא הזה- המון אדם עצום ברחבה שהייתה ריקה בד"כ, והדחף הראשוני שלה היה לסגת פנימה. אבל האפשרות הזאת לא הייתה פתוחה לפניה. יורגוס חיכה ליד המזח, ועל סירתו כבר הועמסו חלק מחפציה. היא לקחה איתה חפצים מעטים בלבד, כי יורגוס יוכל להביא לה דברים נוספים בשבועות הבאים, והיא לא רצתה להוציא דבר מבית המשפחה, מלבד המעט שיהיה הכרחי לה.

אנה ומרייה נשארו מאחורי הדלת הסגורה. הדקות האחרונות במחציתן היו הנוראות ביותר בחייה של אלני. היא חשה תשוקה עזה לאחוז בהן, להדק אותן אל גופה, לחוש את דמעותיהן החמות על עורה ולהרגיע את גופן הרועד. אך היא לא יכלה לעשות דבר מכל אלה. הסכנה הייתה רבה. פניהן התעוותו ביגון ועיניהן היו נפוחות מבכי. כל המילים אזלו להן. כמעט לא נותר בהן רגש. אמן עוזבת. שוב לא תחזור בערב, כפופה תחת משא הספרים, חיוורת מעיפות אבל קורנת מעונג על ששוב היא נמצאת איתן בבית. לא היא לא תחזור לעולם."

ולמי שהיה מעניין לקרוא את זה בטח יקרא את ההמשך בפוט הבא... אותי אישית זה מאוד ריגש... וזה קצת הזכיר אותי כשסבתא שלי נפתרה שנה שעברה... =[[ (ז"ל)

ועכשיו אני טיפה עצובה כי המישהו הזה שאני עוברת עובר שנה הבאה לפנימייה מחוץ לעיר ואני אראה אותו לעיתים רחוקות יותר... וחברה טובה שלי עוזבת למאימי....ומי יודע מה עוד....לומרות שהוא הבטיח לי שנתראה לעיתים קרובות מאוד....

מממ.....גיבו?...