כמה אני יודעת ובמה אני מאמינה? למי אני מאמינה?

הרבה דברים שאני נוהגת לסווג לקטגוריית "הדברים שאני יודעת" הם למעשה דברים שאני מאמינה בהם משום שמישהו אחר אמר לי זאת. קיומם של חלק מהדברים הללו הוא בר הוכחה בין אם היא פשוטה כגון: האם שולחן קיים? בוודאי, אתה יושב מול אחד כזה. ובין אם היא מורכבת יותר: האם השפה הצרפתית קיימת? בוודאי, ללאום הצרפתי יש אוסף מלים יחודי הכפוף לתחביר מסויים כמו כן האיות הצרפתי שונה בתכלית מהאיות של כל שפה אחרת. אומנם אפשר לבוא ולהתקיל אותי בשאלות הנוגעות להגדרה של רעיונות כמו שולחן או שפה וכן להציג תחומים אפורים בהם העצם לא נופל לשום הגדרה קיימת או שחסרות לו התכונות האידאליות - אבל זה יהיה כבר דיון נפרד. המציאות היא שכולנו יודעים מהו שולחן ואיך לזהות אותו. לא כך עם דברים אחרים שאין אנו כולנו יכולים להצביע עליהם ולקרא להם בשמם: העצמיות, מחשבות, רגשות ואלוהים. אני חייבת  להניח את קיום העצמיות, המחשבות והרגשות בשביל לנהל חיים תקינים.  ישנם אנשים שמרגישים צורך להניח את קיומו של אלוהים בשביל לנהל חיים תקינים. אני לא נמנית איתם.

כעת הייתי רוצה לעסוק בדברים ברי הוכחה. רוב בני האדם שנוטים לבוא במגע עם החברה אוספים מידע אודותיה ואודות כל מה שיש לו השפעה על החיים החברתיים שלהם. לאדם הרגיל לא יהיה אינטרס לשלוט בשלל עובדות ומשפטים במתמטיקה אם דבר זה לא יקדם אותו, למשל, מבחינה תעסוקתית או מעמדית. כן יהיה לו אינטרס לדעת איזה לבוש נחשב אופנתי בתרבות שלו ומה צבע עורם של האנשים שנוטים להיות עניים ואלימים. יותר מזה, אם האדם ההיפוטתי שלנו חי במדינה שמרגע קיומה נמצאת במצב חירום והממשלה שלה לא מתפקדת הוא גם יראה לנכון לצבור שלל עובדות ומסקנות לגבי המצב הפוליטי של מדינתו. לפי עניות דעתי הלא מלומדת, למכלול כל הידיעות והמסקנות הנוגעות לחיים החברתיים של אדם קוראים "השקפת עולם", שכן מסקנות לגבי פיסיקה קוונטית לא נכללות בהשקפת העולם (אלא אם איזו תאוריה מהפכנית בפיסיקה קוונטית תשליך על התפישה המוסרית. אבל עזבו, אני מושפעת מד"ב).

כיצד, אם כן, יצבור האדם את הידע שלו וכיצד יסיק מסקנות? זה דבר טריוויאלי, אך חשוב לציין אותו: הגישה המדעית של הטלת ספק והוכחה היא בכלל לא גישה אינטואיטיבית ולא היתה מובנת מאליה בחוגי המשכילים עד לאחר המאה ה17. עד אז יכולת לטעון שהעולם עומד על גבי צב ענק, ואם תיארת זאת לאנשים בציוריות וכריזמה - אז היו מאמינים לך. היום ישנן תאוריות שנשמעות מוזרות לא פחות: אנחנו התפתחנו מהקוף, יש כוח בלתי נראה שמחזיק אותנו צמודים לאדמה, בתוך סלע יש המון ריק וכו'. תוקפן של תאוריות אלו נמדד בראיות האימפיריות שתומכות או מפריכות אותן (כמו המקרה עם המכאניקה הניוטונאית). בשום אופן לא בכריזמה של המדענים. בכלל, ראיתם פעם מדענים? איפה הם ואיפה הכריזמה?

צורת המחשבה הטבעית, ואני מסתייגת חלקית מהמילה "טבעית", של האדם דומה יותר לצורת המחשבה של האספסוף הכפרי בימי הביניים, כפי שהוא מוצג בThe Holy Grail של מונתי פייטון. היא מתבססת על סטראוטיפים, פסאודו-הוכחות (בהארלם יש הרבה פושעים שחורים לפיכך אלימות היא חלק מטבעם של השחורים) ויותר מכל – על מילה של סמכות. אינני יודעת את הגורמים האבולוציונים והחברתיים שגורמים לנו להסיק מסקנות בצורה הזו בייחוד כאשר פעמים רבות המסקנות הן שגוית. כנראה שזו הדרך היעילה והמהירה יותר לחשוב, אינני יודעת. אך דבר אחד אני יודעת והוא שכאשר אדם שנתפש ע"י ההמון כסמכותי, אומר לאותו המון שזאוס, שנולד במערה מעופשת בכריתים, יושב לו על האולימפוס ורוצה שיקריבו לו עז בשביל שיהיה עושר בביתם – ילכו איש איש לביתו ויקריבו את העז האומללה ולא ידרשו לראות אפילו גלויה מזאוס. במובן מסויים הזדהיתי עם העם שבנה את עגל הזהב.

קל לזהות את הסמכויות המובהקות בעבר ובהווה. בעבר היו אלו אנשי דת, זקני העיר, מנהיגים, לעיתים אף נביאים ומגדי עתידות. בהווה אלו דמויות הסמכות שאנו פוגשים בילדותינו: ההורים והמורים. יתכן שההורים הם הסמכות הכי חזקה בחיינו שכן אנו בונים את השקפת עולמנו על הנתונים שהם מספקים לנו והחוויות שהם מסננים לנו. כמובן שבבגרותינו סמכות זו מתרופפת במידה זו או אחרת ואנחנו נשארים רק עם העיתונות ודובר צה"ל.

אך אנו דור למוד אורוול. השכבות המשכילות מודעות לזוועות שיכולה לחולל תעמולה. אנחנו יודעים לקפוץ כשמישהו מדבר כמו גבלס או כמו איש דת עם מטרות רצחניות. אנחנו יודעים שהעיתונות משקרת לנו, שהפוליטיקאים מושחתים, שהמלחמה בעיראק וספטמבר 11 קשורים לקונספירציה כלל עולמית שכוללת את האילומינטי והמוסד. אנחנו חשדנים וצינים, וחושבים שכבר אף אחד לא יכול לשקר לנו כי אין לנו יותר סמכויות עם מונופול על האמת. האמנם?

למען האמת התבוננות באוכלוסיה שאמורה להיות בראש ובראשונה הגיונית וספקנית מראה ממצאים לא כל כך מעודדים. למשל אנחנו, הסטודנטים למדעים מדוייקים. אולי בעצלנותינו ואולי בלחץ הבלתי אפשרי שמפעיל עלינו מנגנון הסינון אנחנו לא מתעסקים בלמידה ביקורתית של מתמטיקה. כלומר, השאיפה המוצהרת מצד המוסד היא ללמד מתמטיקה בצורה הזו, אך בפועל סטודנט מתייחס אל מה שאומר לו המרצה כאל אמת מוחלטת כאשר הענין שלו בהוכחה נובע רק מהדרישה לדעת אותה במבחן. אפילו הדרישה להיות ספקן ולהוכיח כל טענה בהוכחה היא דרישה שחלה רק על משפטים מסילבוס הקורס, בגבולות הקורס, עד תאריך המבחן. יגיד מרצה כי אחד המשפטים של קושי (Cauchy) זה "שני קוים מקבילים נפגשים במרחב" וירשום זאת הסטודנט במחברת על אוטומט בלי בכלל לזכור מה ההגדרה של קו ושל מרחב ושל פגישה ושל הקבלה כי הוא לא ישן בלילה, לא סיים את המטלה והוא רוצה לתלות את עצמו. אז שיזדיין קושי עם כל המשפטים שלו.

מבלי לבחון מקרי קצה, אני חושבת שאפשר לומר כאן "אם בארזים נפלה שלהבת...". אם האנשים שמקבלים השכלה גבוהה – וההשכלה הגבוהה היא מדעית, כלומר כזו שאוסרת עליך להאמין לכל דבר פרט להגיון, מקפידים על הגישה המדעית אך ורק בתחומים בהם יבחנו את עבודתם בביקורתיות (מבחן, סמינר, מאמר וכו') ולא מעבר לכך – מה זה אומר על ההחלטות שעושים אותם אנשים בחייהם הפרטיים? מה אנחנו יכולים לצפות משאר העם? האם באמת ג'ורג' אורוול חיסן אותנו מפני שקרים?

כפי שזה נראה, לא. משכיל ככל שיהיה, אדם בוחר להשען על מילתה של סמכות. יהי זה הפרופסור, סופר מוערך, אדם משפיע, אולי אפילו מורה רוחני. נסיון חיים עשיר בהחלט יכול להיות תירוץ מספק עבור מישהו ללגום את האמיתות של האישיות עתירת הנסיון. גם תדמית מוסרית והתמחות בתחום אחד יכולים להפעיל את המנגנון השקרי הזה. אדם בורר מדי יום מי יהיה לו לסמכות. הוא בוחר לו אותן שלא במודע מכיוון ששיחרר את הפיקוח על דרכי קבלת ההחלטות. הוא בוחר לו את הסמכויות מתוך מי שמעורר בו סימפטיה, הערצה, הזדהות. הוא בוחר להקשיב לבני העדה שלו, לבעלי השכלה כשלו, לגברים, לאנשי צבא. הוא יהיה הרבה יותר חשדן כלפי אישה שמנה, שחורה, לסבית, משתמטת ומגמגמת.

בסופו של יום כולנו יוצאים תמימים. המידע נגיש, ההשכלה היא כבר לא נחלת יחידים. הרבה מהדברים שאנחנו יודעים לגבי העולם אנחנו יכולים להוכיח או להפריך באמצעות המידע הזמין וההגיון בלי התמחות מסויימת. הרי כולנו יודעים שצרפתים הם עם. כמה מאיתנו פתחו אנציקלופדיה, בדקו את ההגדרה ל"עם" ואחר כך הסתכלו, מתוך הנתונים הזמינים, האם תושבי צרפת אכן נופלים לקטגוריה הזו? ומה באשר ליהודים? האם גם הם עם? במקום לברר את השאלות האלו אנחנו בוחרים להאמין לאדם שמתראיין לערוץ 9 כי הוא נראה לבן ומשכיל או ההפך – נותנים יותר מדי אמון בדמות אקסצנטרית רק משום שהיא צופה מן הצד והיא פחות "שטופת מוח".

מאכזב. האמנם? רק אם שמנו לנו למטרה להפגין שליטה מלאה על שכל והרגש – מטרה לא כל-כך סבירה. המציאות הראתה לנו שאפילו כאשר החברה למודת נסיון משקרי המפלגה והדת אזי אותם מוקדי כוח מתפרקים אבל הנטיה של הפרט היא לחפש סמכויות חלופיות. נוסף על כך, יהיה זה יהיר מצידנו לדרוש שליטה מלאה על השכל והרגש כי מלבד הבעיתיות במשפט הזה אנו רואים כמה שאין ולא יכולה להיות לנו השליטה הזו, למשל בהתקף חרדה או בתופעה נחבאת אל הכלים כמו זו. אם כך, מה נותר לנו להסיק מכל זה?

ראשית, שאיננו ספקנים כפי שאנו אוהבים לראות את עצמנו וכפי שאופנתי להיות. שנית: בשביל להתנער כמה שיותר מהשפעות של סמכויות עלינו לחפש את הסמכויות הנסתרות שלנו, את הטיפוס אנשים שאליהם אנו מטים אוזן בלי לבקר יותר מדי, את המורים הרוחניים שאנו מתעוורים מהערצתם, את האומנים שמכסים שקרים בעטיפה יפה. ובסופו של דבר – ואני חוזרת לתחילת הפוסט – בכוחינו לבדוק ולבחון טענות רבות לגבי המציאות שלנו. במקום זאת אנו מעדיפים להקל ראש ולהאמין לסמכויות כלשהן. לא היינו נוהגים כך במקום העבודה שלנו בו אמינותינו היא מקור לחמינו. להשקפת העולם שלנו, לדעתי, יש להתייחס באותה רצינות ולא כאל תוסף זניח לאישיותינו כי, כפי שכבר אמרתי, השקפת העולם היא-היא אוסף הידיעות הרלוונטיות לחיים שלנו. והחיים שלנו רלוונטים לחיים שלנו. כי רלוונטיות היא יחס רפלקסיבי וטרנזיטיבי.

זהו.

אני חושבת שמעולם לא כתבתי דברים כל-כך טריוויאלים באריכות רבה כמו כאן.

סייגים:

- התקפה על האמפיריציזם זה לא אלי. אתם יכולים לנסות את ההוא עם הירוק אבל הוא בדיוק סיים לכתוב שני סמינרים ולא נראה לי שיענה לכם בכלל.

- כן, אני יודעת שיש אנשים חולים בראש שמתעניינים במתמטיקה יותר מאשר בחיים האישיים שלהם.

- כל צורות המחשבה הן טבעיות רק משום שהן קיימות. לדעתי אנו נוטים לבחור צורת מחשבה מסויימת כי זה מה שהסביבה מטמיעה בנו. למשל: סטיגמות לוקות בהגיון פגום, אך השימוש בהן הוא יעיל.

- נכון, סטודנט למתמטיקה לא אמור לזכור בע"פ את כל ההוכחות אלא לדעת להוכיח משפט אם יצטרך. הטענה שלי היא בעיקר כלפי הגישה שרואה בהוכחה טירחה מיותרת והתפלפלות של המרצה מאשר ערך בפני עצמו. ובוודאי, אני עצמי לוקה בגישה הזו.

קשה לי לכתוב. קשה לי למצא את הכנות הזו בי כי אפילו המחשבות שלי לא כנות. הן מספרות לי סיפור יפה על מה שאני רואה, הן שוזרות את הנופים המתחלפים בחלון הרכבת לכדי תמונה יפה, אבל זו תמונה מכוערת. מהצד השני אני מנסה למצא איזו עליבות דרמטית כאילו לעורר את הצדקנות שבי, את הקטסטרופליות. במקום זה אני מוצאת שהכנות היא משמימה ואפורה כמו השמיים. האוממלות איננה ייסורי גיהנום של אש וגופרית אלא השלמה וכמעט אפאתיה ושתיקה. הכיעור איננו תפלץ מן האגדות אלא בנייני רכבות של עמידר, ווסט מנומר וריהוט זול ומתפרק.

קשה לי גם לכתוב בגלל שאני מתקשה להזדהות. אני בקושי זוכרת איך זה היה לחיות אחרת. אני לא יודעת איך זה לאבד אבא. אבא של חברה שלי נפטר. היא לא בדיוק חברה שלי, היינו חברות פעם. היינו באות אחת אל השניה פעם, אוכלות כוסמת עם קציצות, מדברות, מספרות סודות, מגלות את האינטרנט. היא סיפרה לי פעם את הסוד הכמוס שלה. אני עדיין הולכת איתו בלב ותוהה האם זה רודף אותה. בוודאי שזה רודף אותה. אבל עכשיו אני רחוקה ואני לא יודעת איך לשאול ומה להגיד. עכשיו היא באבל ואני באה לנחם אותה כאילו היינו חברות טובות, כאילו אמרנו אחת לשניה מזל טוב בימי ההולדת.

וסבתא שלי יושבת שם עם אמא שלה, ואמא שלה היא כמו סבתא שלי וזה בטח נורא בשבילה. סבתא מדברת בקול רם ובדרמטיות בלי שמץ של טאקט, אמא שלה עונה, היא שותקת, אני גם. אחר כך כולם מביעים דאגה על זה שהיא מסתגרת בחדר ושותקת אבל לפחות בקטע הזה אני מבינה. חוץ מזה, אני לא מבינה כלום.

אמא, שלי לעומת זאת, מבינה הכל. היא הבינה טוב מאוד את הבנות מהפנימיה שהזמנתי אותן להתארח אצלי בתקופת התיכון. היא כל-כך הבינה כמה זה קשה להן לחיות בפנימיה שכל הביקור שלהן אצלי הפך לנסיון לתיקון העוולות של האנושות כי אמא שלי מבינה. אני לא מבינה כלום. אני רק רציתי שיהיו לי חברות בתיכון החדש שהלכתי אליו ועזבתי את חברתי הטובה מאחור. עזבתי לא עזבתי. לא יודעת, נהיה לי חבר, עשיתי דברים אחרים, הפסקנו לדבר.

ועכשיו אני יושבת על המיטה שלה בחדר שלה שהיא לא יוצאת ממנו. חם שם ורק מאוורר דלוק ומותקן שם מזגן, אבל אני יודעת שהם חוסכים. אפילו לא זכרתי איפה הם בדיוק גרים. כל בנייני הרכבות של עמידר דומים אבל החנתי את האוטו היכנשהו והלכתי לכניסה הקרובה וגיליתי שבאמת זה הבית שלה. הם צבעו את הקירות, נחמד שם וכמעט שלא שומעים את התנועה הערה ברחוב שממול. זה הצד האשקלוני של העיר שלי, כמו שפרוסקריפטור גר בצד הרענני של העיר שלו. שם אתה גר במקום מסריח אבל יש לך אוכלוסיה נורמאלית ושם אתה גר בוילה אבל יש לך אוכלוסיה חרא. וככה זה. דברים שאני לעולם לא אבין.

אני מגיעה מולה והיא רק מתעוררת ומוציאה את הראש מהכרית ולא נראה כאילו היא ישנה בכלל, יותר כמו בכתה. אני מצליחה למלמל כמה מילים על הצטערות והשתתפות בצער, שואלת לשלומה. היא מרגישה יותר טוב. היא מייד מחליפה את הנושא לשלומי. אני מנסה למצא איך לנחם, מנסחת איזו התנצלות על שאני ככה נוחתת בלי שנהיה בקשר בכלל. היא לא רוצה לדבר על זה בכלל. שואלת על הלימודים, על החופשה. מספרת על שלה. היא באבל בלי שמץ של דרמטיות. למעשה, ככה התנהגו כל האנשים באבל שראיתי.

אבל אני לא מבינה, אמא שלי אומרת. היא מבינה איך זה לאבד אבא. היא יודעת הכל על כולם. הכל היא ראתה, הכל היא יודעת.

אני לא מבינה כלום. אני לא יודעת מה לעשות ומה להגיד. במיוחד לאנשים האלו. אני רואה את החברה שחשבתי שתמונת הפורטרט על הקיר מחמיאה לה ואני מבינה שהיא נהייתה בחורה יפה מאוד, יפה מזאת שבתמונה. לא היתה לה ההתנהגות המאולצת הזו שנראתה כמו אינפנטיליות לחוצה. אולי הייאוש שיחרר בה את כל המעצורים. אני רוצה לדבר איתה על אבא שלה, על הסוד, אני יודעת שהיא עוד סובלת בגללו. אבל אני מרגישה אילמת עם ידיים כפותות. אני רוצה להבין. האם אני בכלל יכולה?

לעיתים נשמעת בויכוחים הטענה: "אם אתה כל-כך צודק, אז מדוע אתה כועס\מתרגש?". על פניו, טענה שיש בה אמת. האמנם?

מקורותיה של הטענה שאובים מסיטואציה שמוכרת לנו מהיומיום – אמירת דבר שקר. אנחנו יודעים שבמצב נורמאלי אדם שולט בכל האמת לגבי עצמו ולגבי מעשיו אי לכך יהיה בטוח לחלוטין כשישאלו אותו מה שמו, היכן הוא גר והאם הוא אכל את העוגיות. אם לשמע השאלה "האם אכלת את העוגיות?" האדם שמולנו יענה לנו בקול רועד "לא", נבין מייד שזהו "כן" כי ההנחה שלנו היא שאדם בטוח בכל העובדות (המתקבלות על הדעת) לגבי עצמו.

את ההנחה הזו אני מייבאים לתחומים הרבה יותר מורכבים כאשר ידיעת האמת לא מסתכמת בכן אכלתי או לא אכלתי. אלו תחומים כמו מוסר ופוליטיקה שדורשים מאיתנו הוכחות סבוכות יותר. בתחומים אלו נוטים בני האדם לגבש דעה לאו דווקא על פי ההגיון והעובדות אלא יותר על פי הקונצנזוס. לפיכך אדם שדעתו מתיישרת עם הקונצנזוס יהיה הרבה יותר בטוח בדבריו מכיוון שהוא חושב כמו שרוב האנשים חושבים וכמו שהדמויות הסמכותיות חושבות. יכול אדם, אפילו קופרניקוס, לטעון דבר מה כנגד דעת הרוב. ונניח שהוא עשה אינספור ניסויים ותצפיות והסביר כל צעד ושעל בעזרת הלוגיקה – האם האדם הזה יהיה רגוע כשעליו להתייצב מול הכנסיה או מול העם ולהגיד שכככווווווולללם טועים?

אף אדם אינו חסין מפני הרצון שדעתו תהיה הדעה המקובלת והנכונה. אדם שיודע שהוא אומר דברים חריגים נאלץ להתמודד כל הזמן עם חוסר הבטחון, להסביר לעצמו שמיליון גרמנים נאצים כן טועים, שמליון צלבנים כן טועים. שלוות הנפש של אדם איננה מדד לתוקף טענותיו מכיוון שכבר ראינו איך מנהיג כת טוען ברוגע ושלווה שעל ההורים להתעלל בלידיהם בשביל לחנך אותם, נוכחנו גם לדעת שאנשים מאבדים את עשתונותיהם כשמנסים להסביר מדוע לא יכול אדם להיות עבד של אדם אחר. האם האינטלקטואלים של הציונות דיברו בכזה רוגע וכזה ביטחון על רעיון הציונות, כפי שאנחנו מקבלים אותו כיום, ללא שאלות וללא ספק?

אין קשר בין צדק לתחושת בטחון, אתם מוליכים את עצמכם שולל אם נדמה לכם אחרת.