זה לא אופייני לי לא לכתוב אפילו פוסט דעה אחד על התקופה האחרונה. חלילה לא הפכתי לא-פוליטית או משהו כזה, אבל – אה, ניגש ישר לפינת התירוצים: הייתי עסוקה בתקופה האחרונה, השקעתי את מרצי בלמצא עבודה, למצא עבודה אחרת, להתפטר ולעבור לעבודה השניה, לריב תוך כדי עם ההורים על כל מיני דברים, להתכנון למועדי ב' שבאים עלי לרעה וכו'. בתכלס, גם אם היה לי זמן לא הייתי מחדשת לכם הרבה. החבר'ה מרשימת הלסבריטיז כרגיל עושים עבודה מצויינת, אבו אלמוג הגיע למומלצים, אחרים טובים ומוכשרים הביעו את דעתם על המחאה, על ביבי, על הפיגוע ועל ספטבר שיהיה כאן עוד ארבעה ימים. כל אחד משתדל כמה שהוא יכול וזה כמובן אצילי והכל אבל יעיל כמו משב רוח על סלע.

טיילנו פרוסקריפטור ואני באחת השבתות ביפו. אחרי סיור ביפו העתיקה ורגעי נוסטלגיה מהילדות הלכנו לאכול במסעדה המצויינת חאג' כחיל שממוקמת ממש על ככר השעון. ביציאה מהמסעדה, ככה עם קצת זווית שמאלה לכיוון מעבר החציה, מונח מן סלע מצבה עם כיתוב "לזכר ציוני נלהב"- שעשה בלה בלה בלה חירבן על קברי ערבים ובעל את הארץ. צחקנו. דווקא שיפצו יפה את הכיכר. לא יכלו שלא להזכיר למקומיים מי פה בעל הבית. ציוני נלהב. לא יעזור לכם, חבורת פסיכופתים, האוכל הלבנוני טעים יותר. אז המשכנו על הטיילת לאורך הים. גם אותה שיפצו. יש נוף יפה, הים עושה מה שים צריך לעשות: הוא כחול, מנפץ את גליו על סלעים חומים שמבריקים מרטיבות, נושק לשמיים ותוחם אותם, מתעלס עם אור השמש. הכל כמו שצריך. לצידי הטיילת יש קצת חול וקצת דשא, מלא בזבל שהשליכו ציונים נלהבים ומי ישמע אולי גם ערבים אבל אני ראיתי בעיקר ציונים נלהבים שמה. וגם אנחנו. פרוס' הצחיק אותי אז כנראה נראינו נלהבים. אני יודעת, הנוף היה יפה. המשכנו ללכת עד הדולפינריום שהוא כיום מבנה נטוש ומתפרק. "את יודעת, פעם באמת היו פה דולפינים", אני מסתכלת על החלונות הגדולים המנופצים של המבנה ומדמיינת דגים גדולים ושמנים שוחים בתוך אקווריומים ענקים מלבניים כאלה וזוהר כחלחל של מי בריכה על קירות ריקים.

"היה פה פיגוע פעם", אמרתי. זה קרה באינתיפאדה השניה, לפני עשר שנים. קדם לזה הסכם אוסלו שהיה בתכלס הסכם להסכים בעתיד, ואז היה לנו את רצח רבין וילדי הנרות והסטיקרים של "חבר, אתה חסר" על כל אוטו שני. אז על אף שהמנהיגים שלנו הסכימו להסכים, הם לא הצליחו להסכים על כלום: לא על האבנים הקדושות של ירושליים, לא מי יזיז את הגבול כמה מטרים ממנו. כרגיל, לא סבלם של אנשים היה פונקציה בדיונים אלה. בעלי כוח תבעו את שלהם. ואז, אתם יודעים מה? למי יש זין להסכמים כשיש רובים? כשברוך גולשדטיין מרסס למוות מתפללים? כשהפוליטיקאים המשומנים עד הצוואר נעלמים להם לקייטנת דוד להתמזמז או אלוהים יודע מה, ובהתנחלויות עוד בונים, ואת השטחים מסמנים באותיות, ואת הגזרה מחממים וכלום לא זז. אז פיגועים.

אז פיגועים. בדולפינריום, שהיה מועדון בעיקר של מהגרים מרוסיה, נרצחו 21 אנשים ועוד רבים נפצעו. בין הנרצחים היו אזרחים "חסרי דת" כמוני שבגלל חוקי הדת בישראל נקברו מחוץ לגדר. לראשונה, נושא זה עלה לדיון הציבורי ואיתו גם נפתח הדיון על נישואים אזרחיים. אמהות שקלו את ילדיהן על מזבח המדינה ומה אמרו להן? ילדכן לא מספיק טובים בשביל להקבר כמו כל השאר! חלילה לו, לבשר היהודי, להרקב ליד בשר של גוי. כרגיל, לא על בני אדם חשבו המנהיגים שלנו כשחוקקו את החוקים הקדושים.

סיפרתי לו, לפרוסקריפטור, כמה מעצבן אותי נושא היהדות הזה. אני מספרת והריזוננס מגביר אצלי את הכעס. אני פשוט לא מבינה איך, במקום להיות מאורגנים ולדאוג לאינטרסים של המהגרים החילונים מברית המועצות, החבר'ה שלנו מרוסיה הולכים לקורס נתיב הזה "בשביל שלא יעשו לי ולילדים שלי בעיות". איך היינו ההגירה עם הכי הרבה גאווה והפכנו לשפוטים של המנהיגים המושחתים שלנו? למה, כשאמרו לכם להפסיק לדבר ברוסית כי הגעתם לישראל אתם דיברתם עוד יותר רוסית ושלחתם את הילדים שלכם לגנים רוסים ולמורים לרוסית? למה, כשלעגו לתרבות שלכם אתם הבאתם יותר ממנה והקמתם עיתון ברוסית והעמדתם הצגות ברוסית? איך אתם יכולים לשבת במטבח ולדבר כמה ש"הישראלים האלה פרימיטיבים וחסרי תרבות" כמה "שהעליה הזו תרמה למדינה" ואז להרכין את הראש, לדחוף את הגאווה לתחת וללכת לעשות גיור צבאי למרות שבנוביי-גוד אתם תאכלו חזיר, רק-בשביל-שלא-יעשו-לכם-בעיות?!?!

סיפרתי לו את זה, הוא מבין אותי. הגענו לסוף הטיילת וזו כבר לא יפו וגם לא שנת 2001. זה כבר עשר שנים שבהן שכחו מי זה רבין ולמה עושים לו פולחן אישיות, עשר שנים שדם של אנשים חפי פשע נשפך – גם באיתיפאדה וגם במבצע חומת מגן. משני הצדדים נשפך דם. כן, אני משווה. אני משווה פעמיים ואם זה מפריע לכם אני אשווה בפעם השלישית ועוד אמשיך להשוות עד שתקיאו את המעיים שלכם. כי על הסולודריות המעושה שלכם תספרו למישהו אחר. אעלק על אותה ספינה ביחד. אני ואתם לא על שום ספינה. לא משה מנהריה ולא אחמד מרמאללה. מבין האנשים שכן נמצאים על ספינה: ביבי, אבו מאזן, שרי אריסון, יורם כהן והרב עובדיה יוסף. אתם ואני רק צפים על פני הים, והים עושה את מה שים צריך לעשות: לפעמים הוא טוב ושקט ולפעמים הוא רע אלינו, ממש רע אלינו. אני לא רוצה להעמיד פנים כאילו אני משפחה אחת עם אנשים מאילת רק בגלל שהיה שם פיגוע. באילת יש הרבה ערסים, ואני וערסים לא מסתדרים. עם ערביי השטחים יש לי עוד פחות במשותף. בכלל, יש קבוצה מאוד קטנה של אנשים שאני יכולה לחוש סולידריות איתה. אני חושבת שגם אתם. אני לא חושבת שכל אחד מהקוראים הוא סולידרי איתי וחושב שאנחנו משפחה אחת. אבל שירטטו לנו גבולות ואמרו כאן אנשים טובים ושם רעים, כאן ספינה שלנו שם ספינה שלהם. מלחמה. למה?

זה יכול להיות אחרת. אנחנו צריכים להעיף מעלינו את המנהיגים שלנו. את מי שמוציא אותנו למלחמה בשביל להשתיק מחאה, את מי שלוקח מיסים ולא נותן רווחה, את מי שמרוויח מהקרטלים על חשבוננו, את מי ששולח אותנו לירות להרוג לההרג ולהתאבד למען השם או למען הלאום, את מי שמשתמש בבשר שלנו למלחמות שלו ומספר לנו שזו תרומה למדינה, את מי שמבטיח להחזיר בדם של תינוקות אדמה שנגזלה, את מי שמדבר איתנו על אחדות וגאולה. את כולם להעיף, ולהיות הוגנים אחד כלפי השני, לא לשעבד אף אחד; לא לרצוח, לא לגנוב, לא להמליך מלכים, לא לשרטט מדינות. פשוט לחיות, כמו שאנחנו. בני אדם.

אבל זה לעולם לא יקרה.

So it goes...

אז יש לי עבודה. אתמול הייתי במשרד לצורכי היכרות עם המערכת והסבר על המשימה שלי. היום אני בבית. יש לי את הלפטופ החדש שאבא קנה לי כשהיה בשליחות בארה"ב, ככה שאני יכולה לעבוד מהבית. וזה מה שעשיתי: קמתי בבוקר, לבשתי את הסרפן הביתי שלי, שתיתי קפה, בדקתי בלוגים והתיישבתי לכתוב קוד.

מבחינת שוק העבודה זאת העבודה הראשונה שלי. תפקיד צבאי, גם אם רכשתי בו נסיון בפיתוח תוכנה, לא באמת נחשב; על כל מיני חלטורות בגן ילדים וקיטנות אני אפילו לא ניסיתי לספר. מבחינת שוק העבודה אני, כסטודנטית, בעצם יכולה ללכת לחפש. למעשה, זה מה שבהתחלה עשיתי: שבועיים לפני שהתיישבתי לעבוד בסרפן הביתי שלי התחלתי עבודה במקום אחר. התחלתי קורס הכשרה לתמיכה טכנית באחת מחברות הסלולר בארץ. כן כן, הריצו אותי במעגלים במרכז הערכה כשאני על 5 שעות שינה, העבירו אותי בין שלבים ובינתיים סיננו מועמד ועוד מועמד – בסוף נשארנו שניים. רק במעמד השורדים החברה סוף-סוף טרחה לספר שתנאי ההעסקה הם לא בדיוק מה שאמרו לנו קודם. אבל סטודנטית שמחפשת עבודה ראשונה כבר אמרנו?

אז אני חתמתי והלכתי לקורס הזה. נו, חשבתי, אולי אלמד משהו על מכשירים סלולריים כי לי עצמי יש נוקיה ישן נושן כזה עם מקשים שלא תמיד פועלים. אולי אלמד לדבר עם אנשים ואפתח אסרטיביות החיונית לחיים בישראל. זה לא שהיה לי את הלוקסוס לחיות בסרט של אבא שלי על איך שמייקרוסופט רק מחכה שיתפנה לי קצת זמן מהלימודים כדי שאוכל לבוא לעבוד אצלם בשכר התחלתי של 80 ש"ח לשעה. אז הלכתי לעבוד בתמיכה, עבודת סטודנטים קלאסית, בשכר נמוך משמעותית. והאמת? אני מתקשה לראות מדוע אני שווה יותר מסטודנטית מצטיינת לפסיכולוגיה. מדוע המקצוע שלי שווה יותר? כנראה זה השוק, כנראה זה הצורך, כנראה אין מה לעשות וכל אחד עושה את הפשרות שלו.

אבל באותה נקודת זמן של לפני שבועיים, הייתי אני והסטודנטית המצטיינת לפסיכולוגיה באותו מעמד עם אותו שכר, לומדות את אותו קורס. האמת, בהתחלה היה לי די מוזר להתרגל לאוכלוסיה. זה היה מעבר חד מסביבה של חנונים חסרי כישורים חברתיים לסביבה עם אנשים רגילים שכל מה שיש להם זה כישורים חברתיים. הם היו החבר'ה הטובים שיש לישראל להציע, הכי ממוצעים והכי חברותיים. כאלה שצופים בכל תוכניות הפריים-טיים, כאלה שעשו טיול להודו, עבדו בעגלות, היו מ"כים בצבא. האינסטינקט הראשוני של קבוצת האנשים הזאת היתה להתגבש: במהירות האור כולם נהיו חברים של כולם, ישבו ביחד בארוחת הצהריים, יצרו בדיחות משותפות. ואני? זה לא ששנאתי אותם. פשוט כאשר אני רואה קולקטיב, האינסטינקט הראשוני שלי הוא להתרחק ולהתבונן קצת מהצד. אבל מהר מאוד גם אני נשאבתי לזה. כי הנה מה מיוחד באנשים עם כישורים חברתיים: הם מסוגלים בשיחותיהם המשעשעות והריקות לגשר על הפערים בהשקפות העולם.

ואם בהשקפות עולם עסקינן: היתה לקבוצה הזו אובססיה לעדות ודתות. לא עבר יום בלי שנזרקו לאוויר אמירות לגבי היהדות והאיסלאס (משום שבקבוצה היו נציגים אדוקים לשתי הדתות), לא עברה שעה בלי בדיחה על תימנים, רוסים, אתיופים, מרוקאים, ערבים... בעצם, רק על אשכנזים לא צחקו. אני תוהה למה ;-). אולי מצודדי הומור מסוג זה ידברו בדבר תום הכוונות וידברו איתי על סאטירה חמודה ובלתי מזיקה, אבל לי, מהצד, נראה כאילו משהו ממש ממש דפוק עם האנשים האלה, שמתעקשים להזכיר עשרים פעמים ביום לבחורה כלשהי שהיא תימניה. אבל מעבר להבדלים בדת, מוצא ומגדר – כולם סבבי-בבי עם כולם. אה, ורובם גם מעשנים. המון. לא ידעתי שיש כל-כך הרבה מעשנים. באמת.

הסוף של הסיפור ידוע מראש: אני, סרפן, לפטופ. העברתי שבועיים בסביבה שלא כל-כך טבעית לי וכשהגעתי להתפטר ליבי נחמץ קצת. בעיקר כשלחצתי למדריך שלי את היד והוא איחל לי בהצלחה. החוויה הזו הוציאה אותי קצת מהקוקוס שלי, לימדה אותי דבר או שניים שיהיו חיוניים לי בריב מול ספקיות הכל-מיני-דברים ונתנה לי יותר בטחון בתקשורת.

ועכשיו? עכשיו בחזרה אל החנונים. משימה הבאה: למצא דירה.

* לא, אין לי שמץ של מושג איך מנקדים.