בצבא ישבנו כל הצוות בחדר אחד. אלו היו עוד הימים של הצוות בהרכבו המלא והישן, ואני הייתי חדשה. לראש הצוות שלי, שישב בעמדת הכבוד עם המסך המרוחק מכולם היה מחשב שמחובר לאינטרנט ששימש כמובן רוב הזמן לפעילות בטחונית הגנתית, אך לפעמים גם לגלישה לבלוג שלי. המדובר כאן הוא הבלוג הישן שלי, המיתולוגי, ואת השתלשלות האירועים המדוייקת שהובילה לחשיפתו אני לא זוכרת, אבל בעקרו של ענין הכרנו קודם כל באינטרנט לפיכך היה לו קל למצוא כל מה שאני כותבת. הבלוג הקודם שלי היה מאוד דומה לזה הנוכחי בתוכנו וסגנונו. לפעמים אני חוזרת לקרא בגיבוי ומתפלאת שרעיונות מסויימים שחשבתי כי גיבשתי בשלב מאוחר יותר של החיים או שמעתי ממישהו כבר מופיעים שם בניסוח די דומה לעדכני. אך מלבד רעיונות ודיונים שכלתניים הבלוג הכיל גם הרבה השתפכויות רגשיות וסיפורים עם פרטים אינטימיים. אתם מבינים, לא עמד לנגד עיניי איזה חזון של איך הכתיבה שלי אמורה להיות. התאמתי את הכתיבה לרוח התקופה כי אף פעם לא היה "נכון" ו"לא נכון" עבור בלוגים - זו פלטפורמה שנותנת לך את כל החופש ליצור לפי ראות עיניך. מאוד אהבתי את זה.

החופש האומנותי ואשליית האנונימיות גורמים לאנשים אחדים לכתוב טורים בסגנון של "מעריב לנוער" ולאחרים הם גורמים לכתוב דיונים פוליטיים ארוכים ומייגעים. אני ניצלתי את הבמה הזו בשביל להתמרמר ולהציג קטעים אקסצנטריים שספק אם הייתי חושפת לאנשים שאני מכירה ביומיום. הכל טוב ויפה אילו האינטרנט וסביבת היומיום שלי היו יקומים מקבילים שלא מצטלבים בינהם, אך למעשה מה שהתחיל אצלי באינטרנט גלש לחיים האישיים. תרמה לזה רבות - אודה ולא אבוש - הפלרטטנות שלי שהיא חצי אוטומטית ונמצאת שם גם בכתב וגם בדיבור פנים מול פנים. מגיבים במהרה הפכו לידידים ואז לפוטנציאל רומנטי, מכרים מהצ'אט הפכו לחברים לצאת איתם או סידרו לי ראיון למקום כזה או אחר. לא כל אחד, היו כאלה שנשארו אי שם בספירה החיצונית, אך רבים גם חדרו את מחיצת המסך.

כך גם היכרות ארעית באינטרנט הובילה אותי למצב שבו אני יושבת בצהרי היום בחדר עם כל הצוות, ברקע מתנגן שיר הפתיחה ל"זהבי עצבני" ויציאה לפרסומות. פתאום בוקע קול הבריטון מאחורי המסך הראשי - "בואו נראה אם נובה עידכנה את הבלוג". אני נדרכת ומתכווצת בתוכי, מנסה להזכר איזו שטות כתבתי אמש בסערת רגשות או אולי באיזו הזיה של עייפות או יומרה לאינטלקטואליות. אולי סיפרתי בדיחה גרועה? אולי חלקתי איזה פרט אינטימי מדי? הוא היה מחריש ומביט בריכוז על המסך, אולי קורא, אולי מרפרף, מחפש על מה להתקיל אותי. לעיתים היה מקריא שורה או שתיים בקול רם ואז הדברנית היתה מוצאת משהו שנון להגיב על זה, לפעמים היה שואל מה לעזאזל התכוונתי והאם אני באמת חושבת ככה, כי אם כן אני הולכת להסביר לכולם בארוחת הצהריים למה לינוקס יותר טוב מווינדוס. אולי רק פעם אחת קיבלתי ציון לשבח על איזו עקיצה שהם אהבו. לעזאזל, היה משעמם באותם ימים.

כמובן שלא המשכתי לשפוך את הקרביים כמנהגי שחור על גבי אפור (שחור, אפור ואדום היו הצבעים שלי אז). נזהרתי והצפנתי, ידעתי שעלי לתת דין וחשבון לכל הדברים שאני כותבת. יותר מזה, יחידים בתוך הקהל המדומיין שלי לבשו פרצופים ויכולתי לפנות אליהם ברפרנסים שהם יבינו וכל השאר יחלפו בלי משים. גם זה בשלב מסויים כבר לא עזר. המשפט שדה של נובה על דברים שהיא כתבה בבלוג נמשך ונושאי הכתיבה הצטמצמו עד כדי כך שזה היה או לסגור את הבלוג או להפוך אותו לבלוג של סניה. העדפתי לסגור. נפרדתי, גיביתי, עשיתי כמה צילומי מסך וסגרתי לכל הרוחות. ידעתי שלא אפסיק לכתוב אי לכך הסקתי מסקנות חיוניות להמשך התחביב הבזוי שלי שהינו בלוגינג: או לשמור בקנאות על האנונימיות שלי ולא לערבב חיים עם אינטרנט, או לעולם לא לכתוב דברים אישיים בבלוג.

לכאורה פייר, לא? או שאני מסתתרת מאחורי כינוי בלי שום מזהה וכותבת את כל האמת לאמיתה על עצמי, או שאני יוצאת מהארון בשמי הפרטי וכותבת עבור חברים ומכרים פוסטים פופוליסטיים ודאחקות פנימיות. ניסיתי, ועוד איך ניסיתי. ניסיתי בשתי הדרכים ונכשלתי. בתחילת דרכו הבלוג הזה היה נסיון לייצר איזו דמות חברתית של עצמי, דמות שכותבת עבור חברים וזהותה ידועה לכל (גם אם לא מתגגלת תחת השם הפרטי). מהר מאוד הכתיבה שכל מטרתה היא לרצות אנשים ולהצחיק אותם מכלה את עצמה (לסקרנים: העברתי לארכיון את מרבית הפוסטים המוקדמים). עם הזמן הדלדלה נוכחותם של הקוראים המקוריים והחלטתי שיש לי סוף סוף שקט. יש לי יותר פרטיות, אוכל לכתוב על דברים אחרים. פעם יצאתי עם איזה היפסטר שהיה לו בלוג מוסיקה פומבי (אני מניחה שזה ההפך מאישי?) והוא שאל אותי מה אני כותבת בבלוג שלי בישרא. חשבתי קצת ועניתי לו "את כל מה שאני לא אומרת".

אבל האם כל מה שאני חושבת ולא אומרת ראוי להכתב? בוודאי שהוצאת שם רע זה גם לא חוקי וגם לא הגון. גם פגיעה בפרטיותם של אנשים לא באה בחשבון. ואם יש איזו מחשבה או רגש שמביכים אותי, האם מקומם בבלוג שמונצע מעיניו השופטות של הקולקטיב אך נחשף ליחידים תועים ואבודים? ומה לגבי דעתי הלא נעימה על אדם כזה או אחר, האם אני צריכה לחסוך את דעתי עליו רק מהפחד לפגוע בו? במבחן המציאות מצב כזה אינו אפשרי. אני לא יכולה למנוע מאף אחד לחשוף את הבלוג שלי, אנונימי ככל שיהיה (גם כאן היה לי נסיון מביך בגיל העשרה), אני לא יכולה למנוע את כניסתו של קורא כזה או אחד לחיים שלי ואני לא יכולה להניח שאדם, שדרכי נפרדה משלו, הפסיק לקרא אצלי.

אם כך, ראוי שאכתוב רק מה שאני יכולה להגיד לאנשים בעל פה. אך מדוע אני לא אומרת את הדברים בעל פה? ובכן, הכתיבה נותנת לי אומץ מסויים. זו לא אני לבד בארוחה המשפחתית פתאום נחשפת על דעותי הפוליטיות ומותקפת מכל כוון וזו לא אני שוטחת את דעתי השלילית על אדם ולפיכך לחוצה ורועדת מבפנים. לפעמים אפילו העימותים עצמם לא אמורים להתרחש אלא אצלי בראש. הטקסט מאפשר לי לסדר מחשבות, לשים אותן במילים ובפסקאות בגודל אחיד, לתכנן את מה שאני כותבת ואז לחזור על הכתוב ולא להרגיש כל כך אומללה עם מה שיש לי בראש. אני זוכרת איך פעם שאלה דברנית את ראש הצוות האם הוא לא ירגיש מושפל ללכת עם - אני כבר לא זוכרת מה היה שם, איזה חפץ או פריט לבוש - ברחוב, והוא ענה לה שלא, כי במילא הוא מרגיש מושפל כשהוא הולך עם עצמו ברחוב. תהיתי לעצמי עד כמה האמירה הזו היתה רצינית, אבל אני מבינה את התחושה ויודעת שהיא לא מוצדקת. בה אני מנסה להלחם.

חלק מהעניין של מתן לגיטמציה של מחשבות ורגשות שיש לי ע"י ניסוחן בכתב הוא התמודדות עם אנשים מן העבר. מה מפתיע הוא שכל אדם שהיה קשור אלי אישית קרא את הבלוג בשלב כזה או אחר. הייתי רוצה לחשוב שאני לא מעניינת אף אחד וכבר כולם נטשו את פינתי הקודרת והמסריחה, אך המציאות מראה אחרת: אחת לכמה זמן מרים ראשו איזה הד מן העבר ומתאונן מדוע זה כתבתי את מה שכתבתי ואיך אני מעיזה לחשוב כך. אתה, ואתה, ואת, ואתה שעוד שותק בזעם. אתם חושבים שזה כלי רטורי שאני פונה אליכם ברבים. לא ולא, היו מקרים גם לפניך. אבל כן, אתה העלית את הנושא לסדר היום והיות וקראת כל מילה ומילה בפוסט הארוך והמייגע הזה, הואל נא להקשיב מה יש לי לאמר:

אני אמשיך לכתוב כאן. אמשיך ואהיה נאמנה לאמת שלי. אני אכתוב כל מה שלא פוגע בשמו ובפרטיותו של אדם אחר, כל מה שלא פוגע בבטחון המדינה, כל מה שלא מסית, כל מה שלא אתבייש להגיד עליו "כן, אני כתבתי". אבל אלו לא יהיו דברים שעולים בשיחת חולין ולא דברים שנזרקים כבדרך אגב. לעיתים זה כעס עצור, לעיתים ביקורת לא נעימה שתתפס אצל רבים כהתנשאות או צדקנות, לעיתים מידע על שינויים בחיי שיתכן שלא תשמחו לשמוע עליהם. זוהי בחירתכם לקרא כאן. אם אדם לא חיבב אותי בחייו אבל מחפש עוד מחפש את עצמו כאן - הוא שוטה. אם אדם ביקש להוציא אותי מחייו ולנתק איתי כל קשר אבל ממשיך לקרא כאן - הוא משקר לעצמו. אני לא מתכוונת להתחשב ברגשותיו של כל מי שאי פעם קיבל את הלינק לבלוג שלי, מספיק אני גם ככה הולכת על חבל דק שבין הצנזור העצמי לבין האמת.

הלאתי אתכם בפוסט ארוך מן הרגיל. אני לא יודעת מי אתם. אני בספק אם קורא אקראי שנכנס לכאן בטעות יקרא את כל המגילה. אלו שמכירים אותי אולי יטרחו לצלול פנימה. אולי יש בקהל כמה אנשים שמצאו אותי ואני אפילו לא מנחשת. הקול שלי כאן בוקע מהשחור ואתם אולי מחייכים לעצמכם או שונאים אותי או לא יודעים מה אני רוצה מהחיים שלכם. אז הנה מה אני רוצה מהחיים שלכם:

תהיו מאושרים,

ואם הקריאה בבלוג שלי עושה אתכם לאומללים אז בבקשה - תפסיקו. יש בעולם גם ככה מספיק סבל.

אין מלחמה הקיץ, אבל אם תרצו, יש מי שמארגן לכם בידור בחסות קבוצת הזויים עם חרדת רדיפה חמורה. בשעה טובה קרה הEPIC FAIL  שלהם כאשר התורם הנוצרי האנטישמי החליט שאפילו בשבילו "אם תרצו" סוטים מדי. ואנחנו כבר חשבנו שהריאליטי של הקיץ יהיה יוסי גורביץ' מול חבורה של פשיסטים. נו שוין, לא ההזדמנות האחרונה להתבדר שהרי אנחנו לא מדינה משעממת כמו קנדה בה הדאגות של אנשים זה ציד לוויתנים ומיחזור נייר. לנו יש בעיות הארדקור! אנחנו אוכלים אשכי דרקון! ראאאאארררר

הפרשיה החדשה שמספקת חומר בערה להתלהמות הקולקטיבית היא חרם האומנים על אריאל. הסיפור, בקצרה, הוא כזה: ישנו התאטרון הקאמרי, ישנה התנחלות אריאל, ישנם שחקנים שמאלנים בקאמרי, חלק מאותם שחקנים סירבו להופיע בהתנחלות כאקט מחאה. לעניות דעתי, אדם שפוי אמור להיוותר מבולבל לאור תקציר הסיפור שנתתי מקודם, שהרי ברור כי קשה להכריע כאן האם האמנים עושים מעשה מחאתי אמיץ ולגיטימי או שהשחקנים נוהגים בשפלות בכך שהם "מלכלכים" את האומנות בפוליטיקה ופוגעים באזרחים. את רשימת הטיעונים לכאן ולכאן אני משאירה לכם כתרגיל בית, וכעת אמשיך הלאה.

למרבה הצער רוב הקולות שנשמעים בישראל אפילו לא מתייחסים לשאלת הלגיטימיות של המחאה ברצינות. הישראלים, כמנהגם, מגיבים באלימות ובקוצר רוח: חרם! חרם על התאטרון הקאמרי! חרם על האקדמיה! חרם על אומנים שלא שירתו בצמ"י! חרם על כל מה שלא מתיישר עם הקו האידאולוגי שלהם, אפילו אם זו תהיה יד ימינם. ישראלים לא יהססו להחרים את כל התאטראות אם אלו יזעקו "די לכיבוש", יחריבו את כל המוסדות האקדמיים אם יגלו שיש שם הגמוניה של דעות שמאלניות ויסגרו אפילו את מוזיאון ירושלים אם זה יציג תערוכה שהיא, איך אומרים, "אנטי ציונית". אבל אף אחד, משום מה, לא מודאג מכך. זה שטויות, הם אומרים, העיקר שלא תשמחנה בנות פלישתים ולא תעלוזנה בנות הערלים.

בכל זאת עלי להסתייג ולומר כי חרם הוא איננו המצאה ישראלית ואיננו המצאה של הימין, אם כמה מכם כבר רותחים מזעם על מלחכת פנכה שכמותי. חרם הוא כלי יעיל להשגת מטרות פוליטיות וזה לגיטימי להשתמש בו למטרות מסויימות ובמינון הנכון. הטענה שלי היא בעיקר כלפי הקלות שבה נסחפים ההמונים להכרזת חרם על כל מה שלא לרוחם, ובעיקר על הקלות שבה מחרימים את שארי התרבות הגבוהה שעוד שרדה פה. אף אחד כבר לא חושב שיקרה אסון גדול אם גוף תרבות כזה או אחר ייסגר, שהרי גאווה לאומית כאן קודמת להכל, וגאווה לאומית מהסוג של בואו נראה לערבים האלה מה-זה!

בישראל קיימת תחנת רדיו אחת ויחידה שמשדרת מוסיקה קלאסית. קוראים לה "קול המוסיקה" והיא שייכת ל"קול ישראל" שהיא רשת שידורי הרדיו הממלכתית של מדינת ישראל. לקול המוסיקה אין כמעט מאזינים, ולראיה: יש שם בקושי פרסומת אחת ביום. חוץ מזה, בחיי היום יום כמעט ולא תיתקלו באנשים שמאזינים לשידור החי של פסטיבל המוסיקה הקאמרית בעוד שאת דידי הררי תשמעו בכל פינה, וה"קיצוניים" שמתנכרים לגלגלץ ולמוסיקה מזרחית ירחיקו לכת עד ל88FM שהיא סוג של אלטרנטיבה שמציעה רפרטואר שקצת חורג מהמיינסטרים. יוצא בעצם ש"קול המוסיקה" מבזבזת את כספי משלם המיסים רק כי לישראל לא נעים להודות שאף אחד כאן לא שם זין על מוסיקה קלאסית.

אולי תגידו כי התחנה לא מוצלחת, מכל מיני סיבות. אם כך, מה קורה באולמות הקונצרטים? באולמות הקונצרטים, רבותי, לא קורה הרבה. משלמים הון תועפות על רמה בינונית למדי, צוברים קהל בדחק. הקהל שמגיע להאזין לאופרות הוא בעיקר קשישים עמידים מת"א שיש להם מנוי לבית האופרה. קשה מאוד למצא אדם שיספר לך על הקונצרט האחרון שהאזין לו או ההצגה שצפה בה. אין ביקוש, אין היצע, כולם עסוקים בלצפות ב"ארץ נהדרת". התרבות המערבית הקלאסית דועכת ואפילו אפשר לומר גוססת בישראל. התרבות השלטת היא תרבות רחוב והישראלים מתגאים בה כל-כך שאפילו המציאו שם גנאי לאדם שחשובה לו התרבות המערבית הקלאסית - "פלצן".

פלצנים בישראל נשארו מעט. הם קוראים את הספרים המיושנים שלהם בשפה לא שפה, מתפלפלים ברגשנות על ביצועים של רובינשטיין ורעבים לתאטרון איכותי. התאטרון הקאמרי, לעניות דעתי הקובעת, הוא התאטרון המוצלח ביותר שיש למדינה שלנו להציע ועליו מאיימים הישראלים בחרם, רבים כבר גמרו בליבם לא לצפות יותר בהצגותיו, לבטל את המנוי. ידם היתה קלה על ההדק והכוח - הבריונות - שהפגינו השחקנים כאשר סירבו להופיע באריאל כלל לא עשה רושם על הישראלים שממילא לא מבינים מה כל הסיפור הזה עם תאטרון. שיסרבו עד מחר השמאלנים הפלצנים האלו, כי העם לא צריך אותם עם כל התאטרון, התזמורות, המוזיאונים והאקדמיה שלהם. שימשיכו לחיות במדינת תל אביב! אנחנו פה עם החומוס בפיתה וצביקה הדר, ומיכל אמדורסקי, ו"השרדות", ומנגלים על החוף ליד הג'יפ אוהבים את ישראל!!!!!111

בוא מכות. בוא! בוא יא אפס! תפסיק לתקוע לי סמיילים בכל הודעה לשחק אותה רגוע ופייסן. מה אתה כזה פייסן יא חתיכת נמושה, תעמוד מאחורי דבריך בתוקף אל תספר שאולי אתה טועה ואולי היית לא ברור ואולי ואולי. זה שאתה טועה אני יודעת כבר מזמן. אתה וכל החברים שלך שם טועים ובגדול. למה אני יודעת שכל הבולשיט שלכם לא עומד במבחן המציאות. מה אתה אומר, זה לא שחור ולבן? יא גאון שכמותך! אז אתה האפור השקול והבוגר ואני השחור או הלבן הקיצוני, הבלתי מאוזן, לא רואה את התמונה הגדולה וכולי. שמעתי אותך, גם כן משחק אותה בוגר עם כל מיני פנטזיות רומנטיות. מה, אתה חושב שתוכל להסתיר ממני בדיבורים יפים על חזון ותקווה את הפנטזיות הילדותיות שלך על דברים שראית בסרטים? ברור שאני צינית! כל אחד יהיה ציני בהשוואה לסרט הסינדרלה שאתה חי בו! עוד תמלמל לי משהו על יחסות וסובייקטיביות.

לך תזדיין!

לך תזדיין אתה ושכמותך. אתם כולכם אותו הדבר. כולכם מסוממים מאשליות ומאורות בוהקים ובעצמכם נראים כמו ליצנים בחליפה שמנגבים חומוס. אתה חושב אני סתם קפצתי עליך על שום כלום, אבל אני אין מה לעשות איתי, אני קופץ לי הפיוז כשמדברים במילים כאלו על חזונות של אחרית הימים. עלק מצילים את האנושות. כולכם נשמות אבודות. ראשית כל תצילו את עצמכם, אחר כך את מי שקרוב לכם. הכרתי אחד. דיבר איתי במילים גבוהות אבל ליבו היה מלא שנאה. סיפר לי על אוטופיות אבל עשה לי גיהנום. כולו שד בתחפושת טלה שנתפס לי לצוואר וינק וינק לי את הדם תוך שהוא מפזר מילים על אהבה וגורל ואני מתתי לאט לאט כי אלוהים יודע מה עבר עלי אבל אלוהים לא יודע כי הוא לא קיים אז אני סתם הייתי פסיכית היסטרית מאסתי בכל הטיפוסים האטומים והסחים שמפליצים בקול ומחוברים באינפוזיה לטלביזיה או להיפסטרים המזורגגים שכל היום אוכלים טופו ומתים לנשק ת'תחת לערבים. בעצם גם הוא מת לנשק ת'תחת לערבים. 

שכה אני אחיה - ימין או שמאל, הכל בידי האהבה או השנאה. אוהב ערבים שונא ערבים, אוהב מתנחלים שונא מתנחלים; אולי אתה אפילו מאוהב בעצמך, יא נרקיס. גם הכרתי אחד, משחק אותה אינטלקטואל מקום המדינה חי בצנע בוילה שלו ומתפאר בחמישה ספרים שקנה בסטימצקי. הוא היה מתפחלץ מקנאה אם היה בא לגבר שלי לדירת חדר עם שלושה קירות עמוסי ספרים ביידיש, עברית ואנגלית, וכל האוסף תקליטים, ולא פינק פלויד ובוב מארלי - האוספים הסטדנרטיים בישראל - אלא ברהאמס, צ'קובסקי, טלמן, וויואלדי, גריג, ועוד ועוד וגם מיני ג'אז בשביל לשים בערב שזה יהיה ערב עירוני שקט בתל אביב בשכונה הלא אופנתית. אגב, אותו אחד היה מתפחלץ אם היה יודע על עוד נתון כמותי מסויים.

מילא פנטזיונרים למינהם, הם עוד בסדר כשהם שטים להם בחללית בקוסמוס האינסופי המנוקד באורות כוכבים רחוקים ואולי אחד הכוכבים הוא השמש שלנו. מילא. אבל יש גם את הטיפוסים שכל-כך מבוהלים מעצמם ומכולם שבעת אחת הם מבקשים גם להתמזג לחלוטין ולא לבלוט וגם להיות מורמים מעם. הם יטיפו לנו על אחדות ועל הירתמות למען מטרה נעלה, יתריאו מפני אסון ממשמש ובא, יזכירו שהזמנים הם זמני חירום ואין לנו את הלוקסוס לחופש ודעות עצמאיות, ומהו בכלל כל ההבל הזה, רק אני אני ואני. סתמו ת'פה, הם יגידו לנו, אין אני אין אני אין אני אין אני. בואו כולנו נהיה מקשה אחת כמו החול בים, כמו הגלים, כמו קן נמלים. אתם תהיו פאר יצירה של גלמים מהלכים ואני אהיה החמור שילך בראש שיירת הגמלים. ככה הם אומרים, מבקשים מכולנו לסגור עיניים, ומה לנו הבטחות לאושר ולהישגים אם בתודעתנו נהיה שקולים לברושים?

בולשיט, הכל בולשיט. שקרנים כולם: מימין ומשמאל ומהמרכז המתון; הדתיים והחילונים, החיים והמתים, אלו שרוצים לתת ואלו שרוצים לקחת, אלו שרוצים לשמר ואלו שרוצים לשנות. כולם נוכלים ורמאים ואף אחד לא עושה את זה למענך, אף אחד ממתקני העולמות האלה לא מתעניין באושר שלך -

רק לפעמים אולי אתה זוכה קצת באושר מן ההפקר.