אני לא חושבת שהתקופה הלא יציבה שאני עוברת מנותקת ממה שהולך בחוץ. ההחלטות שלי בנוגע ללימודים ועבודה מגיעות עכשיו ממקום פחות אידאליסטי ויותר פרקטי: אני צריכה מקצוע. אני לא צריכה השכלה כמה שיותר רחבה, אני לא צריכה דלתות פתוחות, אני לא צריכה שאיפה למצויינות ופוטנציאל גבוה. אני גם מתכוונת לצאת מהבית ולכן אני מחפשת עבודה כרגע וזה קצת מתסכל כי ידוע שיולי-אוגוסט הוא זמן מת. אבל בינתיים אני מתמקדת יותר בחיפושי משרות לפיתוח תוכנה. ככל שהזמן ידחוק בי אני אסתכל יותר על עבודות אחרות. בינתיים מותר לי לקוות.

אני יוצאת מהבית כי אני לא יכולה להשאר בבית. המון תודה להורים שלי שעשו ועושים בשבילי המון, אבל הלחץ הפסיכולוגי הוא כבר לא משהו שאפשר לחיות איתו, ובשביל לשמור על השפיות שלי אני מעדיפה לוותר על הנוחות שבמחיה אצלם ועל חשבונם. הרצון לצאת מהבית הוא מובן וטבעי, אבל כמובן עולה השאלה מה כל-כך בוער שאני לא יכולה לחכות עוד שנה ככה. אז כאן שוב המצב בחוץ לוחץ על התאים המשפחתיים, מתחילה מן היסטריה קולקטיבית, כולם נכנסים לפאזה של השרדות ובוודאי שבמצב כזה ההורים שלי יהיו פחות טולרנטיים לבחירות שאני עושה בחיים ובכלל, האוויר מלא אדי גז – מספיק ניצוץ אחד והכל מתפוצץ ואני הולכת שבוע בחרדה.

ו-וואלה, איך שאני רואה את זה, ללכת לשבת באוהל בשדרות רוטשילד זה די אסקפיזם. עברתי ליד האוהלים האלה ביום חמישי, עברתי שם כמה דקות לפני שמישהו נכנס בי מאחורה והשבית לי את הרכב. אבל האוהלים האלה בשדרות רוטשילד – אני בעד מחאה, אני חושבת שהמצב בשוק הדיור הוא קטסטרופלי ואני ידעתי את זה גם לפני שלוש שנים כשההורים שלי חיפשו דירה ולא הבינו מתי הבועה הזו תתפוצץ – אבל הוודסטוק המזורגג שהולך שם זו פשוט בדיחה. אנשים יושבים בסאטלה, עושים ג'אגלינג ושומעים מוסיקה. אלה לא אנשים כועסים, אלה לא אנשים רעבים, אלה לא אנשים מתוסכלים! אלה אנשים שהשלימו עם האופציה שיכול להיות שהמחאה הזו תיכשל והם יצטרכו לשכור דירה ברמת –גן במקום ת"א או לחזור לחיות אצל ההורים. אבל אני לא חושבת שהמחאה הזו תיכשל מחוסר עניין של הציבור. לא. אצל הציבור הצטבר יותר מדי כעס מכדי שהעניין הזה ישקוט. אני חוששת שמשהו אחר יכשיל את המחאה.

אבל לפני כן הזכרתי את האוטו שלי, יותר נכון האוטו המשפחתי, ועוד יותר נכון – אחד משני הרכבים המשפחתיים. כך שאני לא הקורבן הראשון בשרשרת המזון הישראלית, אבל גם בהחלט לא האחרון. זה היה ביום חמישי, נסענו פרוס' ואני מהקונצרט של הפילהרמונית, אליו אמא של פרוס' סידרה לנו כרטיסים בחינם, ומהקונצרט תיכננו להגיע למסעדה. הבילוי הכי חנוני שיש. והנה הקהל של קוצרטים בישראל 2011: זקנים אשכנזים שהם שארית אירופה הנעלמת בישראל, ווירדואו אחד בטריפ שלבוש כמו קצין נאצי וכמה צעירים וחיילים אשר נוכחותם בטלה בשישים (תרתי משמע). כך שבזמן שעידו תדמור וחבריו הרקדנים עשו חיקויים של זברה מיוחמת לצלילי בולרו, רוב האנשים בני גילנו היו בדרך למסיבות מזוויעות במרתפים מחניקים עם אלכוהול זול. קשה כאן שלא להכנס לטיעוני תודעה כוזבת, אבל לו להורים של טיפוסי המועדונים היה יותר כסף, אז אותם טיפוסים היו אולי מקבלים יותר השכלה וממציאים בעזרת מוחותיהם הגדולים צורות בילוי יותר בטוחות ויותר נעימות. אך היות וישראל 2011 היא מדינה בשקיעה, לאזרחיה נהיה פחות ופחות כסף וההשכלה נהיית יותר ויותר גרועה. רצה הגורל ובאותה שנה התנגש בי אחד מיני רבים: גס, חוצפן, שקרן, ערס.

אז בחזרה לרובספייר בכיכר הבימה. החבר'ה שם אולי חושבים שהם מהפכנים, אולי הם סתם שם בשביל הכיף. יש ויש. מה שבטוח, הם לא עוד לא מרגישים את הסכנה מרחפת מעל ראשם. הם רגועים. הפסטיבל שלהם עושה גלים בארץ ויש רק דבר אחד שיכול להשקיט אותו. יוסי גורביץ כתב לפני כמה חודשים כמדומני על מלחמה שצפויה לנו בספטמבר. זאת לא נבואה, זה פשוט ניתוח של דפוסי התנהגות של המדינה שלנו. בספטמבר תקום מדינה פלשתינית, הבחירות מתקרבות ועכשיו גם כל גלי המחאה האלה. ואין דבר יותר אפקטיבי שמלכד את העם ומחזיר לו את האמון בממשל מלשלוח את הילדים לשדה הקרב. המפגינים, הנופשים והסטלנים מאוהלי רוטשילד יקראו למילואים, המשפחות יצטופפו מול מסכי הטלביזיה ויצפו 24/7 במהדורת החדשות, ברדיו ינגנו "אם סופה היא שיר של רוח, איזו מנגינה יש לתקווה?..." ואנחנו נמשיך נמשיך נמשיך להיות חמורים ועבדים, מדברים על האיום הדמוגרפי, האיום האיראני, שונאים ערבים, מדמיינים אנטישמים. ואז אנשים יתחילו לעלות על המטוס. בהתחלה בודדים ונועזים, אחריהם אלה שהיו כבולים במחויבויות כאן אך נדחקו אל הקיר ואחר כך כבר מאסות של אנשים ינוסו לנפשם. בסוף ישארו פה כמה. האידיוט שהתנגש בי מאחורה ואחר כך קפץ מהאוטו והתחיל להשתולל ולקלל אותי ובנוסף לכך סירב להכיר באשמתו – הוא ישאר וירקב פה. אמן. 

טרם לימודי באוניברסיטה דימיתי לי בעיני רוחי ספריות גדולות עם מדפים גבוהים עמוסי ספרים. דמיינתי איך אני מתהלכת בין השורות, מלאת כבוד ויראה כלפי החוכמה והעבודה הרבה שקובצה לה יחדיו לכדי דפים מצהיבים עם דפוס קטן. הצליל האצילי של המילה "אקדמיה" הטעה אותי לחשוב שהמוסד שאלך ללמוד בו הוא קרן שפע של פליאה, עניין ודעת. קיוויתי למרצים מרתקים עם אש בעיניים שמסבירים לי בהתלהבות דתית את הנושאים בחשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי. באמת-באמת האמנתי שזה יכול להיות מעניין, ואילו שהעבודה הקשה תהיה טעם לוואי מר של תשוקה מתוקה.

כן, חייתי בסרט.

העניין הוא, שלולא הדחף להשתתף בחוויה הסטודנטיאלית כפי שהיא הצטיירה אצלי בראש הייתי יכולה באותה מידה לא ללכת ללמוד או לבחור לי מוסד שמצלצל פחות "נכון". הייתי יכולה לבחור במכללה או באוניברסיטה הפתוחה, הייתי יכולה להתחיל מעבודות פיתוח תוכנה פשוטות ומהן להתקדם מעלה בעזרת הנסיון המצטבר. לא עשיתי את זה משום שהאמנתי בקונספטים מסויימים שלפיהם החיים שלי אמורים להתנהל. הסברים כמו למשל שתואר הכרחי לקבלה לעבודה ושבסיס תיאורטי איתן (שאותו כמובן ניתן לרכוש רק במוסדות הלימוד הכי יוקרתיים) יהפוך אותי למקצוענית טובה יותר – היו רציונאליזציות. לא באמת ידעתי כמה הטענות האלה נכונות ולמעשה ראיתי הרבה דוגמאות סותרות. המשכתי להאמין.

עוד אמונה שגדלתי עליה היתה תורת הדלתות הפתוחות. בעיקרון זו לא תורה כל-כך גרועה, זו תורה שמאמצים הורים משכילים ממעמד הביניים שרוצים לתת לילדים שלהם נקודת פתיחה כמה שיותר טובה. והיא הולכת ככה: בשביל שבבוא היום יוכל הצאצא לבחור באיזה מסלול שמתחשק לו ולפצוח בקריירה מדהימה הוא צריך את כל ההשכלה הכי טובה והנתונים הכי גבוהים. צריך להרחיב 5 יחידות פיסיקה ומתמטיקה, 5 יחידות אנגלית, שפה זרה נוספת ומגמה אחת לנשמה. צריך לקבל את הפסיכומטרי הכי גבוה ולהרשם למוסד כמה שיותר יוקרתי בתחום שסף הקבלה אליו כמה שיותר גבוה. אם רוצים אפשר לבחור בפחות מזה, אבל העיקר שהדלתות תהינה פתוחות. לכל מקרה.

אין לדלתות הפתוחות האלה משמעות של ממש. ראשית משום שאם השאיפה המתמדת היא תמיד כלפי היוקרתי והנחשב, אז לפרמטרים אחרים כמו עניין אישי ונחיצות יש פחות משקל בתהליך קבלת ההחלטות; הדלתות ה"פושטיות" יהיו שם כקישוט, להראות שאפשר. שנית, אי אפשר לפתוח את כל הדלתות, אי אפשר לחבוק את כל העולמות. יש כמות סופית של דם, ידע ודמעות שאפשר (או רוצים) להשקיע בלימודים או באימונים. וחוץ מזה, כמה שלא נעבוד קשה, רוב הסיכויים שלא נהפוך לאיילי ההון ולא נבנה לנו ארמון באירופה. דברים מסויימים נקבעים לך בלידה. ובסופו של דבר, אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו זמן להכל וכו' – אפשרויות בחירה זה סבבה והכל, אבל לרוב עושים בחירה אחת וחיים איתה, אי אפשר לחוות גרסאות של "אני" ביקומים מקבילים. אז עם כל הכבוד לשיטה החינוכית של הדלתות הפתוחות, זו לא פילוסופיה לחיות איתה.

אבל אני חלילה לא מבכה את מר גורלי, איך גרמו לי להאמין בפיקציות לגבי השכלה גבוהה. סך הכל צריך ללמוד ולעשות את כל הדברים האלה שנגזרים ממעמדי הכלכלי. מה שכן, הגיע הזמן לצאת מהגן-ילדים הזה. אני צריכה להתחיל את החיים שלי. בשביל זה אני צריכה כסף, בשביל כסף צריך עבודה. מעסיק לא צריך את הדלתות הפתוחות שלי ואין לו מה לעשות עם פנטזיות על מצויינות. אני מתמקחת בעזרת מספרים, תעודות ונסיון ולא בעזרת מה שנדמה לי שמגיע לי בעולם המדומיין שבו ל90% מהאוכלוסיה יש תואר ראשון בהצטיינות מהטכניון. אז כן, גיבשתי תוכנית פעולה.

אה, והנה פתקית תזכורת לעתיד: אני לא רוצה שלילד שלי ירעדו הידיים בכל פעם שיש ערב קבלת הורים.

בחיים שלי יש כרגע פֶרֶסטרוֹיקה קטנה והתקופה די מורטת עצבים. אגב, כל פעם שאני חושבת על הפרסטרויקה עולה בראשי סרט אילם שחור-לבן והסצנה המיתולוגית מ "אניית הקרב פוטיומקין". זאת אינטרפרטציה מעט דרמטית של הסיפור של אבא שלי, איך הוא טייל עם העגלה שלי במוסקבה כשפתאום ברחובות הופיעו טנקים, בטלביזיה שידרו כל היום רק את אגם הברבורים, הכל התפרק והוא לא הצליח לסיים את השלבים האחרונים של הדוקטורט שלו, השערים לארה"ב נסגרו ואנחנו ברחנו לישראל. כל זה רק יותר לאט.

אני מרגישה קצת חולה. אבל לא חולה על אמת, רק תחושה של כאילו-חולי וחוסר תאבון. כשאני אצל פרוס' אני מרגישה טוב והתאבון חוזר אלי והשקט הנפשי איתו. עכשיו אני בבית והמוח שלי עובד על אוברקלוקינג, זורק לי כל הזמן תזכורות על מטלות שאני צריכה לעשות. הייתי רוצה לכתוב פוסט על משהו. כלומר, לפני שבוע היו לי כל מיני מחשבות ורעיונות, אבל לפני שבוע למדתי למבחן ועכשיו בהקשר למאורעות האחרונים אני קצת רועדת קצת פסימית לגבי עצמי...

הנה מה עוד מבאס אותי בקשר לישראבלוג: אני לחלוטין outdated. זה כבר לא האנשים שלי פה, לא שכבת הגיל שלי, לא הבעיות שלי, לא התהיות שלי. אני נכנסת לעמוד הראשי ומסתכלת על רשימת המומלצים שהיא רשימת הקלון ולא מבינה למה אני עוד פה. ואם לא פה, אז לאן אני אלך?