אתה חושב שאנחנו שונאים ערבים בלי סיבה? אבל מה תגיד על זה שהיו סטודנטים ערבים שהלכו לשמוע את הרצאת השייח ששטף להם את המוח עם שנאת ישראל ואנטישמיות, הא? זה בלי סיבה??

כך הוסבר לידיד לימודים שלי בעמוד הפייסבוק של האוניברסיטה מדוע לגיטימי לשנוא אותו. ואני מדמיינת איך אני הייתי נופלת על מישהו, אם היה מנסה להסביר לי שלגיטימי לשנוא אותי בגלל שרוסיה יצאה למלחמה בגאורגיה והיו אזרחים שתמכו באקט הזה, או פשוט שיש ברוסיה התארגנויות ניאו-נאציות וכתות נוצריות. סתומה אחת עם תמונת פרופיל שבה היא בתחפושת הוואי ומשקפי שמש מפגרות מסבירה למישהו מדוע צריך לשנוא אותו על מה שהוא לא עשה; מפזרת את הגזענות שלה ברשת.

כל ההתכתבות הזו קרתה בתגובה לידיעה הזו. בקצרה: אחד מתאי הסטודנטים באוניברסיטת ת"א ביקש להזמין את השייח ראאד סלאח לנאום באוניברסיטה. לאחר דיונים הוועדה אישרה את הביקור, אך בתנאים הבאים: הביקור מתקיים בשעות הערב המאוחרות, בפינה נידחת של הקמפוס, עם אבטחה כבדה ולא מספרים על זה לאף אחד חוץ מלקומץ ערבים שמראש היו מעוניינים להגיע להרצאה. עכשיו, לא פירסמו את האירוע מכיוון שחששו מאלימות כנראה מתוך הנסיון עם אירוע דומה באוניברסיטת חיפה. אגב, אותו שייח נאם כבר בשנת 2009 באונ' ת"א, וכאן אתם יכולים לראות שלא כולם היו מרוצים מזה.

ביום למחורת קמו קולות שהלינו על כך שהאירוע נשמר בסתר ולכן נמנע מאנשים להתארגן להפגנה או למחות בזמן אמת. קולות אחרים, אידיוטיים למדי, יללו שמונעים מהם את חופש הביטוי. ברור שאין כאן שום קשר לחופש הביטוי שכן האוניברסיטה לא סרבה לקיים אירוע "נגדי" שיציג את דעותיהם של אלו המתנגדים לדברי השייח, לא נאסרו הפגנות, לא הושתקו קולות מחאה. פשוט שמרו את האירוע בסוד. עכשיו, ברור לי שמדובר בפוילע שטיק של המארגנים. אירוע שמתקיים בצורה מחתרתית כזאת מעלה הרבה סימני שאלה לגבי הלגיטימיות שלו. הרי – וזו טענה שצריכה להאמר בזהירות כי יש לה כמה סייגים – אם אתם מראש יודעים שתהיה התנגדות כל-כך רבה מצד ציבור הסטודנטים, אולי האירוע הזה נוגד את המדיניות של המקום הזה, אולי הוא באמת לא מתאים? וזו באמת שאלה קשה, מה המדיניות של האוניברסיטה במקרה כזה? על אילו אירועים היא יכולה לקחת חסות ועל אילו לא? הרי מוסד מדעי לא יכול להתקיים בסביבה לא דמוקרטית מכיוון שהמדע חוקר הכל, מטיל ספק בכל. האם מותר למוסד המחקרי, שהוא גם ציבורי, לתת במה לאנשים עם מסרים לא דמוקרטיים? אני לא מתיימרת לתת את התשובה לכך.

כך נמסר מאגודת הסטודנטים בעמוד הפייסבוק (זוכרים שפעם היה לנו אייסיקיו ופורטלים מקומיים? זוכרים שפעם לא היה לנו אינטרנט?). אני לא יודעת מי האנשים שיושבים בוועדת חופש הביטוי, אבל לו אני הייתי שם, הייתי קודם כל חושבת האם הייתי נותנת לרב אמנון יצחק או לרב דב ליאור לקיים הרצאה בין כתלי הקמפוס. "הם הולכים לשמוע את ההרצאות שלו וחושבים שהוא האדם הכי חכם בעולם, כל מה שהוא יאמר להם הם יעשו" מספר לי ידידי, שמכיר מקרוב את מועדון המעריצים של השייח סלאח, "הם לא מטילים ספק במה שהוא אומר?", אני שואלת באירוניה. זה יהיה אנדרסטייטמנט לומר שלא התקיים שם שיח אקדמי. אני מניחה שהאירוע דמה יותר למה שרואים בקליפים של אמנון יצחק, רק שכאן איש הדת דיבר על זכותו של העם הפלשתיני על ירושליים ועל כל מיני "מגיע לי" טריטוריאליים כאלה.

וכאן הקאצ'. כשיהודים שומעים על כוונות של אירגונים פלשתיניים לדרוש את זכותם (מוצדקת או לא) על ירושלים או על כוונות לשלוט על כל האיזור פה תוך שהיהודים הופכים למיעוט, הם מתחלחלים. זה נשמע כמעט מפלצתי – לשאוף להשתלט על כל האיזור, לעשות טיהור אתני, להנהיג משטר לאומי-דתי. אה אופס, זה נשמע מוכר. אה אופס, כל הימין הדתי בישראל שם לעצמו למטרה לממש את זכותו של העם היהודי. אה אופס, ישראל בונה התנחלויות שמטרתן להעיף ערבים ולהביא במקומם יהודים. אה-פאקינג-אופס, יש לנו רבנים מטורפים שרוצים להחזיר את הבדואים לסעודיה ומנבאים מחנות השמדה לערבים. ואלו דברים שבשגרה, בקונצנסוז, אף אחד לא מוחה, זה בכלל לא עושה כותרות.

אז אני אומרת ככה: אם לדעתכם זה לגיטימי שהאוניברסיטה, בתור גוף ציבורי אך גם גוף שמטרתו שימור וייצור ידע מדעי, תארח הרצאת יחיד של איש דת יהודי שקורא למימוש זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל השלמה, זה גם לגיטימי שהאוניברסיטה תארח את השייח ראאד סלאח. ועוד משהו: לא מחמיא לגוף מכובד כזה לעשות אירועים מחתרתיים. מה יקרה, "אם תרצו" יכעסו מאוד? רונן שובל הוא אולי סופר מד"ב טוב, אבל הוא לא יסכן את התחת הלבנבן שלו בפעולה אקסטרמיסטית מדי. חוץ מזה, בינתיים הוא עושה שירות טוב לשמאל עם התנועה הקיקיונית שלו.

זהו, זה מה שרציתי לומר.

אגב, זה בסדר גם להגיב על פוסטים קודמים, אני יודעת שלא כל הקוראים שלי מתעניינים בפוליטיקה. זה בסדר גם לא להגיב ולא לקרא. אני רק מציעה. יש עוגיות ותה, אם מישהו רוצה.

רלטיביזם של הבטחון העצמי: רגע אחד אני עומדת במעבדה עם קבוצה של חברי לימודים ומספרת משהו בקול רם, משחילה בדיחה, פונה אל מי שבא לי, מרקדת על הכסא בקוליות; רגע אחרי אני יושבת בכנס מועמדים לתוכנית החונכות, כל אחד מציג את עצמו בתורו והידיים שלי רועדות, המוח נכנס להיפר, החזה בוער וכשמגיע תורי לדבר אני פולטת חלקי משפטים, לא מצליחה לתפור רעיון אחד לאחר. הקול שלי נשמע כזה מטופש, והבוחנת (עשו לנו מרכז הערכה מאולתר) מסתכלת עלי בחומרה. היא בטח שונאת אותי, אני חושבת, בטח יש לי את הרעיונות הכי מפגרים, בטח אני הכי טפשה ואבודה פה. אני מסתכלת על דניאל שיושבת לימיני והיא שקטה ונינוחה כמו סלע. מימינה של דניאל יושבת אירה והבעת הפנים שלה קפואה, בטח היא מזדהה איתי יותר.

הצרה איתי זה שיש לי יותר מדי אגו ודעות מכדי שאוכל לסתום את הפה ולתת לאחרים לדבר, אבל אני מתה מפחד כשצריך לדבר בכיתה. בבית הספר כמעט תמיד שתקתי. גם כשהיה לי מה לומר העדפתי שלא לדבר, כי לדבר בכיתה זאת חוויה נורא אגרסיבית: צריך לצעוק, לקטוע אחרים, להדוף נסיונות של אחרים לקטוע אותך, לדעת להשתחל בשנית המנוחה שבין דיבור לדיבור. לפעמים הייתי מרימה את היד ואז המורה היתה אומרת "אני לא שומעת אותך, יש רעש בכיתה" ומבזבזת עוד חצי דקה על להשתיק אותם ובסוף מכבה את המזגן כי הוא היחיד שמציית לה. ככה, בעקרון, נבנה אצלי בראש מודל כזה שכיתה זה מקום שסופגים בו מידע פסיבית והיום באוניברסיטה אני נהיית חרדה רק מהמחשבה על לשאול שאלה בשעור. פעם אחת הכרחתי את עצמי לשאול משהו בהרצאה ואחר כך רעדתי כולי. אני יודעת שאני דפוקה, אני יודעת שצריך לעבוד על זה. מתישהו.

כשצריך לעמוד מול קהל אני איכשהו יותר בסדר עם זה, עדיין חרדה, אבל זה עובר לי אחרי פרק זמן מסויים. אני אצטרך לדבר מול קבוצה של סטודנטים אם באמת יקבלו אותי לתוכנית. השאלה היא האם אני צריכה את זה בכלל. טוב, הנה הסיפור: כפי שידוע לכם, המצב בחוגים למתמטיקה ולמדעי המחשב באוניברסיטה שלי הוא בקאנטים. יכול להיות שהדירוג טוב, יכול להיות שיוצאים מחקרים ושלושת הסטודנטים הקבועים מקבלים הצטיינות, אבל רוב הסטודנטים לא באמת שותפים לאידיליה. כבר כתבתי על זה בעבר וגם פיטר סיפר לא מעט מהחוויות שלו. פרט אחד שלא סיפרתי לכם זה שבמהלך הסמסטר הקודם הייתי במפגש בין הראש החדש של החוג למתמטיקה וקבוצה של סטודנטים שנבחרו אקראית (שכן הפרופסור שנכנס לתפקיד הינו סטטיסטיקאי). בגדול, כולם הסכימו שרע, פירטו סיבות, הרחיבו כמה שבאמת רע, העלו עוד סיבות ולאחר שבועיים קיבלו לתיבות הדואר שלהם סיכום פגישה. דבר אחד שהועלה ובאמת ייושם זה תוכנית החונכות לסטודנטים של שנה א'. הרעיון הוא להצמיד לקבוצות של תלמידים חדשים חונך שמתנדב עבור מלגה, והחונך הזה ידריך אותם במהלך הסמסטר הראשון (ו\או השני, לא נכנס לדקויות) בכל הקשור לנושאים לימודיים וחברתיים באוניברסיטה. מלגה אני לא ממש צריכה, לשלם שכ"ד אני מצליחה. אם כבר אז הכנסה קבועה תועיל לי בלצאת מהבית. אני גם לא מדריכת צופים בנפשי (לא ניחשתם, ידעתי!) או שמו"צניקית או מ"כית או משהו מפחיד כזה. אם אתם מחפשים מניעים לזה שהגשתי את מועמדותי לפרייקט, תצטרכו לחפש אותם במשור הרגשי.

כעת בואו נניח בצד את הקלישאות של "תרמתי ונתרמתי". נכון לעכשיו יש לי תחושה שזה רעיון טוב כי יש לי הרבה נסיון וידע לחלוק. אולי באיזה מקום זו שליחות בשבילי לחזור אחורה בזמן ולייעץ לעצמי, הסטודנטית הטריה, איך לנהוג ואיך להתייחס לכל מה שקורה סביבה. אבל הרי ברור שלא יהיו שם שיכפולים של עצמי בקבוצה שאקבל לחנוך. יהיו שם, לכל היותר, אנשים עם לבטים שדומים לשלי. אולי יהיו חבר'ה מסוג שאני לא סובלת, אולי יהיו מציקים. אולי. ומה עם השעות? על פניו זה לא יותר מדי שעות, אבל לפעמים אפילו שעת יציאה הביתה היא קריטית, אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפזר עם הזמן שלי ככה. עדיין, קיימת אצלי איזו פנטזיה בראש לגבי זה שאני משפיעה לטובה על החיים של מישהו, שאני מדריכה מישהו אל ההצלחה או פשוט שאנשים באים אלי בשביל עצות ורואים בי דמות סמכותית וחכמה. אההה, זה נשמע לרגע כאילו אני רוצה להיות אמא. אבל למעשה, כשאני שוטחת ככה את המניעים הלא הכי קורקטיים ולא הכי רומנטיים (תודו שהיה לזה סאונד אצילי יותר אילו דובר על שאיפה לשלום עולמי וצדק חברתי), אני תוהה האם אני צריכה בכלל לספק את הצרכים האלה, ואם כן, אז האם זו הדרך הנכונה. צריך לישון על זה, בדם שלי יש עוד את האדרנלין שהשתחרר כשנאלצתי לדבר בכיתה. וביניינו, דפוקה כמוני, למי היא יכולה לייעץ? ;)

אבל אולי לרצון שלי להתעסק בבעיות של שנה א' יש פן נוסף. אני עוד לא נחה על זרי הדפנה, לא מחליקה כמו חמאה על מחבת, לא זורמת כמו לבה על פומפיי. עוד לא לחלוטין ברור לי עתידי באוניברסיטה ואני כל הזמן בוחנת את האפשרות לעבור למוסד אחר, אולי מכללה טובה שבה יש יותר דגש על פרקטיקה. שאלת המוסד היא בכלל רדוקציה של שאלה גדולה יותר – מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה? זה סבבה והכל שאני רוכשת פרופסיה קונקרטית. מחשבים. אוקיי, אבל לטובתי ולרעתי השלטון הסוייבטי לא יעביר אותי דרך הצינורות לתוך מפעל שמתאים לי. עובדה נוראה יותר היא שאין בהכרח צורך בתואר בשביל לעבוד בתחום התכנות. חבר'ה רבים וטובים עשו זאת בדרך שלהם. אפשר לומר כי במידה רבה הלכתי ללמוד את התואר מכיוון שידעתי שלעולם לא אהיה כמו המתכנתים האלה שיושבים בבית ובונים לעצמם כל מיני תוכנות להנאה או מחפשים איזו דרך איזוטרית לפרוץ משהו. כן, התחום עניין אותי מספיק בשביל לרכוש באופן עצמאי ידע מעשי בסיסי, אבל עד כאן הספיקה לי המוטיבציה. אם אני רוצה לעמוד בתחרות אני חייבת לפחות תואר. יופי טופי. ידיעה די מעורפלת של מה אני רוצה מעצמי. כלומר, אני רוצה כסף, פנאי וחברת אנשים טובים. אני לא בטוחה איך מתקדמים לעבר זה. באיזה תחום ספציפי נמצא הכסף הטוב? האם יוקרת המוסד שלי כל-כך תשנה לטווח הארוך? האם בכלל להכין את הקרקע לתואר שני או לשכוח מזה כבר עכשיו? קשה לי לקבל החלטות כי אני לא עושה הרבה בשביל לענות על השאלות האלה. נו נו נו, לא יפה, אל תהי ילדה קטנה. אבל מה לעשות, אני מרגישה קצת אבודה ומבולבלת, והשאלות האלה בכלל מעצבנות אותי, אז כשאני נכנסת לעמדת יועצת כל-יודעת ומנוסה, ועוזרת לאנשים שרק עכשיו עוברים דברים שאני כבר התגברתי עליהם, זה איכשהו נוסך בי תחושת בטחון - שאחרי הכל אפשר לסמוך עלי ועל שיקול הדעת שלי. בתקווה, באחד הימים גם אני אסמוך על שיקול הדעת שלי ולא אתן לנסיבות להכריע אותי. אולי גם באותם ימים אני לא אפחד לדבר בכיתה.

יאללה, ומה אתם כל-כך מרוצים מעצמכם? כאילו שאין לכם אישיוז להתמודד איתם.

אני כבר יומיים בת 23 וצריך לכתוב משהו לגבי זה. כפי שבוודאי שמתם לב, אין לי ממש כוח לכתוב, גם אין יותר מדי על מה. אני עדיין לומדת באותו מקום אותו דבר, התחלתי לשחק סיטיוויל בעקבות פרוסקריפטור ודניאל ובשבועות האחרונים אני צופה נלהבת  של הסדרה "משחקי הכס" (היות ובזמנו קראתי את הספרים שבעקבותם צולמה הסדרה).

יום ההולדת הוכתר כהצלחה; חלקית כי הוא הואיל ליפול על יום העצמאות. בערב העצמאות הלכנו פרוס' ואני למופע "עקיצה טבעית" (שלכבוד יום העצמאות כונה "עקיצה עצמאית") של אנסמבל ציפורלה. בגדול, הם הרכב שחקנים שעושים סקאצ'ים הומוריסטיים בסגנון נונסנס עם עקיצות מרוככות ולא יותר מדי מחאתיות. הם הפתיעו לטובה ברמת המשחק שלהם, החזיקו אותי צוחקת במשך שעתיים, את פרוסקריפטור מחייך ואת שאר הקהל נשפך על הרצפה. גיליתי גם שכנראה אני אמורה להיות קהל היעד של מופעים מסוג זה מכיוון שאני מכירה את כל הרפרנסים התרבותיים שהם השחילו בבדיחות. כנראה שהישראליות שאני שייכת אליה נמצאת במרתף מכוער במרכז ת"א.

טוב, זו לא סיבה מספקת להשאר כאן. כן, אני יודעת שקיבלתם ממני הרבה פוסטים שמתנגחים בישראל ובישראליות ומהצד זה נראה קצת תמוה. כאילו, למה היא כזאת ממורמרת? אם לא טוב לה שתקום ותלך. אז קודם כל אני באמת מתכוונת לקום וללכת, רק שאני קצת באמצע תואר כרגע, ולנחות במדינה זרה בלי השכלה ונסיון תעסוקתי זה משוגע (אלא אם אתה פיטר ;). אבל אני באמת מכינה את עצמי מנטלית למעבר וזה מן שלב כזה שבו אני נמצאת בדיאלוג עם קולות שהוטמעו אצלי בראש כגון "לכל מקום יש את הפלוסים והמינוסים שלו, מה את חושבת שם יהיה לך יותר טוב?", "כולם שם בחו"ל אנטישמים ורק מחכים לדפוק אותך כי את יהודיה" (אגב, אני אפילו לא יהודיה), "כאן זה הבית שלך, הארץ שלך, האנשים שלך, שם תהי זרה..." וכו'. לא, זה לא תהליך של שכנוע עצמי, כי אין מה לשכנע. ההגירה תמיד היתה אצלנו במשפחה נושא שדיברנו עליו, אבל מסיבות כאלה ואחרות לא עשינו אותה. בשלב מסויים התחלתי להשלים עם זה שאשאר לגור בארץ, אבל הנה, הזמנים משתנים והנושא שוב עולה לכותרות ואני עם העיסוק האובססיבי שלי בו.

ההורים שלי מבינים לאן הרוח נושבת. ביום העצמאות עצמו, כשנסענו למסעדה לחגוג לי, הם תיחקרו את פרוס' על מחרי נדל"ן ועלות מחיה מעבר לאוקיינוס. הוא בחור שמבין בזה. אני ישבתי ובהיתי דרך חלון, והרגשתי שעשיתי קצת רגרסיה לגיל 6, כשכל המבוגרים מדברים על נושאים של מבוגרים ואני שותקת ומאזינה לשיחה שלהם כי אין לי משהו חכם לומר. אני לא מרגישה שהרבה השתנה בי. כלומר, בגיל 6 חשבתי שבשנות ה20 שלי אני אהיה נורא בוגרת וחכמה, שיהיו לי תשובות לרוב הדברים ואני אדע תמיד איך ומה לעשות. אולי משהו השתנה, אבל אני לא ממש מרגישה בהבדל.

בגילאי העשרה כמהתי לזה שמישהו מהמבוגרים יפתח איתי בדיאלוג אמיתי: ישמע את מחשבותי הכמוסות ויחלוק עימי את חוכמתו. היססתי לדבר עם אנשים מבוגרים, יכול להיות שמכורח החינוך שלי שמרתי מהם דיסטנס. אה, אפילו מרוב הערצה לחוכמתו, התאהבתי בכיתה י' במורה שלי. אז בקיצור, את נותנת המון משקל לכל שנה בגיל כשאת נמצאת בבית הספר, למי ששתי כיתות מעלייך יש יוקרה של ממש. שלא לדבר על צבא ואוניברסיטה. אוי, ויש את הפוצים האלה שאוהבים לעשות "דיבורי צבא" ומרגישים נורא מגניבים שאף אחד לא מבין אותם. תמיד שנאתי אותם. היום אני סטודנטית. לומדים איתי אנשים בני 16 ו18. הם טיפה יותר רועשים, טיפה פחות ציניים. אז מה? עדיין כיף לי לדבר איתם. הלוואי ולי בגיל 17 היתה חברה בת 23.

זהו,

אל תתייאשו ממני,

אולי אני עוד אכתוב משהו ששווה לקרא.

אגב, פתחתי לn00ba פייסבוק, אז אתם מוזמנים לשלוח הצעות חברות.