קשה לנסח אמירה גורפת על כללי נימוס אירופאים ואמריקאים, הרי הכללים האלה משתנים ממקום למקום, משכונה לשכונה. עם זאת, אפשר לטעון בבטחון די רב שאירופה וצפון אמריקה מתאפיינות בהתנהגות יותר מרוחקת ומאופקת. פניות פורמליות "מיז", "מדאם"; דיבור שקט יותר ותנועות גוף לא פולשניות; איפוק רגשי, בלי נעיצת מבטים, בלי לשון בוטה כנורמה חברתית. זה, פחות או יותר, מאפיין את הנימוס שיש שם ואין כאן. אתם מכירים אותי ובוודאי ניחשתם שאני מתחברת הרבה יותר טוב למנטליות ה"צפונית" – ובכן, זה נכון, אבל כמה שאני לא ארגיש שהצד שלי צודק יותר, אין הרבה טעם בלנסות להוכיח לאנשים שדרך החיים שלי עדיפה. אני מכירה היטב את השקפת העולם הישראלית, ואם לנסח את זה במעט דרמטיות – הייתי שבויה בה בעל כורחי. מה יש לומר? לא רוצה, לא רוצה לקבל את זה על עצמי.

אבל אני יודעת איך הישראליות מתגוננת. פה יש חום, אהבה. כולם אחים, יעזרו לך בשעת צרה. כנות: אתה ישר יודע האם אוהבים אותך או שונאים אותך, אין "צביעות" אירופאית.

כל זה נשמע לי קצת תלוש מהמציאות. ראשית כל החום והאהבה: במה בדיוק הם מתבטאים? האם ביחס טוב יותר? הרי ההפך הוא הנכון. כאן אנשים ידחפו אותך, יעקפו אותך, יצעקו עליך ולא יתנצלו על כך. כאן אף אחד לא ישאל את עצמו האם הוא מפריע למישהו שמנסה לעבור, האם הוא יכול להציע את המושב שלו למישהו שזקוק לו יותר. היכן האהבה אם הארץ רווית גזענות? כששונאים אותך על השקפותיך הפוליטיות?

כל ישראל אחים. אחים, בערך כמו קין והבל. מספיק להביט על הנהגים ה"אחים" האלו על הכביש בשביל לראות עם איזה חום ונדיבות הם מתייחסים אחד לשני. לרצוח הם מוכנים בשביל שאחד לא ישתלב לפני האחר. מוקפים בכרכרת הפלדה שלהם, דוהרים עצבנים ושונאים את כולם, כן, זאת האהבה, זאת לכידות העם. אף אחד לא פראייר.

וכולם כנים איתך. כנים עד בחילה. כנים עד המחשבות הכי מזוהמות שלהם שעדיף שהיו חוסכים אותן ממך. אין שמץ של עידון, שמץ של צנזורה עצמית. הייתכן שהמנטליות המערבית כה מסובכת לכם? היתכן שהגישה הגסה אטמה לכם את כל הקולטנים לשינויים של טון בדיבור, אירוניה קלה, בחירת מילים ומחוות? כנראה שבלי חיככוכים בגוף, החלפת נוזלים וכינויים רכושניים אתם פשוט לא מסוגלים לקלוט חום וסימפטיה מהאדם השני. זה חבל.

הצטדקויות מפגרות. אתם מביטים לעבר האמריקאים והאירופאים ורוצים להיות כמוהם, אני לא יודעת למה, אבל רוצים. אתם כבר חצי דרך לשם ויודעים שלפי אמות מידה של "שם" אתם קצת... פרימיטיבים. את המאמץ הנוסף אתם מעדיפים שלא לעשות ובמקום זה ממציאים תירוצים חצי-מתנצלים מדוע ההתנהגות הישראלית עדיפה. אני אומרת – די. פה או שם. אם פה, אז אל תסתכלו עליהם אפילו, שיהיו לכם כמו חייזרים, שיהיו לכם בלתי מובנים ואל תשתמשו באמות המידה שלהם לשיפוט התרבות שלכם. אם, מנגד, החלטתם להיות שם – אז תהיו עד הסוף, ותעשו את המאמץ המזורגג לא להיות בהמות.

זהו,

קדימה תגובות נאצה.

הבידור הכי זול, הכי ארסי, הכי בהמי, הכי מסוכן, הוא פוליטיקה. יש לו יותר רייטינג מלאח הגדול. ביבי יודע שאם יפגיש את ג'סטין ביבר עם ילדי שדרות זה יהיה the great gig in the sky עם זמר פופ סתמי וגראדים בשמיים. חוץ מזה, על פוליטיקה אפשר לדבר בארוחה המשפחתית כשנגמרים כל הנושאים. כל אחד יש לו מה להגיד, לא צריך להיות מומחה גדול פה. לא צריך לקרא שום דבר, לא צריך לדעת. יש תמונות עם כיתובים, כותרות, מבזקים, קרייניות נאות. אומרים שגולדסון זיכה את ישראל, אומרים שאיראן בונה אטום, אומרים שהכיבוש משחית, אומרים שהשמאל מצדיק את הרצח, אומרים ואומרים ואומרים...

אני שונאת שזה קורה. אני שותקת ומתחפרת בצלחת שלי, נותנת לכל ההערות המטומטמות לחלוף מעל לראש שלי. למה אנחנו צריכים להתעסק בזה עכשיו? למה פוליטיקה כן ושיטות לאינטגרציה נומרית לא? למה, כי כבר קראתם את כל ההיסטוריה וההגות הרלוונטית, אתם בקיאים בפרטי כל ההתרחשויות האחרונות, ישבתם וחשבתם על זה לעומק שאתם יכולים לשלוף מהמותן טיעונים מנומקים?

אני שונאת את זה שצריך להדוף טרולים בזמן הארוחה.

עצות זה מן דבר כזה. מיותר. מיותר למי שנותן עצה ומיותר למי שמקבל אותה.

מי בכלל יכול להגיד לי מה נכון? מה נכון עבורי? אולי אלו שרוצים בטובתי רואים אותי במקום אחר, עושה דברים אחרים, דברים שאני בכלל לא רוצה? להגיד לעצמנו מה אנו רוצים זו משימה לא פשוטה בפני עצמה, ולפעמים הזמן עובר ומבינים שכל הרצונות שלנו היו פרי אשליה, וכל מה שנדמה לנו שרצינו איננו מספק, איננו יוקרתי, איננו טוב כפי שציפינו. על זה נאמר – תיזהר במשאלותיך. וגם אם נניח לעצמו לחיות את המשאלות של היום, הרי שיש מספר דרכים להגשים אותן. אנו בוחרים במסלול אחד לצעוד בו ובכל עת מביטים לצדדים - "מה היה אם?", ובלילות חשוכים מדי כל הדרכים שלא בחרנו נראות מוצלחות יותר. לעזאזל עם זה! לפעמים גם לאור יום רואים בבירור: טעינו. בפירוש טעינו; ועכשיו צריך להתקפל ולשנות כיוון. כי ככה זה.

ואז יש אותי מביטה באחרים עושים את הבחירות שלהם. עמדתי שם במקומם ועברתי את מה שהם עוברים. אני יודעת איך זה מרגיש. אם תשאלו אותי, יש לי חופן עצות איך לצאת במינימום נזק ומקסימום תועלת. יש לי עצות, אבל הם לא יקשיבו. כי הם גאים מדי. הם גאים מדי וטפשים מדי וילדותיים מדי. כפי שהייתי אני. הם מסתכלים על הסטטיסטיקה וחושבים שזה לא יקרה להם. הם שומעים את הסיפורים שלי וחושבים שהם טובים יותר. אין משהו שאני יכולה לעשות לגבי זה. שילכו, שיפלו, שיבינו, שילחמו את המלחמות שלהם, שיקבלו את הבעיטות שלהם.

מגיע להם ללמוד לקח.

כך גם לי.

כרגיל, אני אוהבת להוסיף סוף על הסוף של הפוסט, כמו אצל באך.

פשוט - הנה עוד משהו להגיד בנושא:

יהירות הנעורים אף פעם לא מכירה בעצמה. אתה צעיר, אתה חושב שגילית את העולם, שהעולם מחכה שתפרוץ לתוכו.

פעם נהגתי להתעצבן מזה שאמא שלי היתה אומרת "למי בגיל שלך יש שכל? אני בגיל הזה לא הבנתי כלום מהחיים שלי". הרי הנה, השכל שלי כאן, בראש, אני מרגישה אותו, הוא הוגה מחשבות ומסיק מסקנות, היא סתם כנראה היתה טיפשה יותר בגילי אם לא היו ברורים לה דברים שברורים לי.

אבל הנה העניין: אני באמת טיפשה. אני באמת מקווה שמעט השכל שגירדתי לקראת ה22 שנים שלי לא יהיה המירב שאשיג אי פעם, ואם יש שעור שהשכלתי ללמוד מוקדם יותר מדור ההורים שלי, הרי שיש שעור שפספסתי. אני יודעת שבעתיד אביט אחורה על גיל 22 כמו שאני מביטה על גיל 18 ואתכווץ ממבוכה.

וככה תמיד, כי למי בכלל יש שכל?